בפוסט הקודם כתבתי על תחושה מורגשת[1] (felt sense), ועל כך שכל עצם, אדם, סיטואציה וכו' נחווה באופן תחושתי בגוף. הספל עם הקפה על השולחן, העץ שמולי, האדם בו אני פוגשת ברחוב כל אחד מאלה מעורר תחושה עדינה, מעט מעורפלת, בגוף. הממד החווייתי הזה, הרגישות הפנימית של הגוף החי, פועל בנו בכל רגע ורגע, בכל התרחשות.
עוד כתבתי על המשמעות, כנוצרת במפגש בין חוויה (תחושה פנימית בגוף) לבין סמל:
Meaning is formed in the interaction of experiencing and something that functions symbolically. Feeling without symbolization is blind; symbolization without feeling is empty. (ECM, Gendlin, P.5)
כעת, אני לוקחת אתי את המושגים והרעיונות הללו אל שדה הלמידה מתוך אמונה עמוקה שלפעולתם בשדה הזה השפעה בעלת ערך. בפוסט הזה אני בוחנת היבט אחד בשדה הלמידה – ביטוי במילים.
ביטוי חוויה מורגשת בסמלים
משמעות נוצרת במפגש בין חוויה לבין סמלים. לכן ביטוי חוויה במילים, מחוות, תנועה, מוסיקה, ציור הוא כל כך חשוב ללמידה – הוא דרוש ליצירת משמעות. זהו תהליך של מעבר מהמובלע למנוסח.
כאשר אנחנו נשאלים שאלה (או כל מצב שמזמין אותנו לבטא את עצמינו), מתארגנת בתוכנו "תשובה". אבל התשובה הזו, בהתהוותה, היא גולמית, מובלעת, היא אינה מאורגנת כמילים וכמשפטים. היא מתהווה כתחושה מורגשת שמגלמת את מה שאנחנו רוצים לבטא, אבל לא באופן מנוסח, אלא כהתכוונות, כשאיפה, כמשהו שמבקש להתבטא החוצה. אל תוך התחושה המורגשת מגיעות מילים, והתחושה המורגשת "יודעת" אם הן מדויקות לה או לא.
הקשר בין החוויה (מגולמת בתחושה המורגשת) לבין הסמלים (למשל, מילים) יוצר משמעות. בשדה הלמידה אנחנו עדים למקרים רבים בהם יש נתק בין החוויה לבין הסמלים, ובהיעדרה של משמעות. אני רוצה להצביע על שני כשלים, שנובעים מנתקים בין התחושה המורגשת לבין הסמלים:
- כשיש סמלים ללא חוויה/תחושה מורגשת – Symbolization without feeling is empty
- כשיש חוויה/תחושה מורגשת ואין סמלים – Feeling without symbolization is blind
כשיש סמלים ללא חוויה/תחושה מורגשת – Symbolization without feeling is empty
אחת הדוגמאות הקלאסיות למקרה הזה היא מעולם המתמטיקה. כשתלמידים לומדים אלגברה, למשל, הם מפשטים ביטויים אלגבריים ופותרים משוואות על-ידי מניפולציות טכניות של סמלים אלגבריים, ללא נגיעה במבנה העומק שמייצגים הסמלים. באופן דומה, אנחנו מכירים היטב את התופעה שבה כתשובה לשאלה, במקרים רבים בבית-ספר, ילד מדקלם תשובה מספר הלימוד או מדברי המורה ללא יצירת קשר עם החוויה הפנימית האישית שלו, וממה שמתנבע אצלו. איך ניתן להתמודד עם דקלום סיסמאות וציטוטים חסרי משמעות, שהם ריקים ואינם מחוברים לחוויה הפנימית? כיצד ליצור תרבות של דיבור משמעותי שנובע מבפנים, ולא רק ממבנים חיצוניים? כיצד לעודד ילדים לדבר באופן חי ומחובר לתחושה המורגשת שלהם?
המטרה היא לטפח את היכולת להיות מחוברים לתחושה המורגשת, למשמעות המורגשת, ולדבר מתוכה. כלומר, להפנות אליה תשומת לב, לחוש את ההתנבעות שלה, את תנועת החיים שמתהווה, ולהניח למילים להגיע מתוך השהיה במקום הזה, מתוך חישת המשמעות המורגשת הזו. הדוגמה הבאה מזכירה לנו כיצד זה מרגיש כשאנחנו מדברים מתוך חיבור לתחושה מורגשת, בשונה מדקלום או ציטוט מכאני, ומה קורה כאשר הקשר אל התחושה המורגשת ניתק לרגע:
"הדובר שזמנית אבד את המידע הפנימי שלו, על מה שהוא אמור היה להגיד, לא יכול להמשיך לדבר. הוא אבוד, נעצר, מחפש כדי "להיזכר" – כלומר, הוא מחפש עם תשומת לבו כלפי פנים כדי למצוא שוב את התחושה המוחשית והמדויקת של מה שהוא רוצה להגיד, כך שהמילים יזרמו החוצה שוב. אם הוא לא מוצא את התחושה הזו, הוא אבוד." (experiencing and the creation of meaning, עמוד 15).
ההבדל בין הדוגמה הזו לבין מה שקורה לאדם שמדקלם הוא שהדובר בדוגמה מפנה את תשומת לבו כלפי פנים כדי למצוא את התחושה המורגשת של מה שהוא רוצה להגיד, ואילו אדם שמדקלם מפנה את תשומת לבו כלפי חוץ. אם הדקלום ייקטע, יחפש תמיכה בטקסט, במשפטים במצגת, או במשפטים המשוננים בזכרונו. תשומת לב לתחושה המורגשת לא תעזור לו להשלים את הדקלום כי הדקלום לא מתנסח משם, אלא ממקור חיצוני.
כשיש חוויה/תחושה מורגשת ואין סמלים – Feeling without symbolization is blind
פעמים רבות אנחנו נותרים ללא מילים. לא מפני שאין לנו מה להגיד, ואנחנו "ריקים", אלא מפני שהמילים עדיין לא התנסחו, או לא התנסחו באופן שמדויק לנו. יש לזה מספר מופעים:
"לא יודעת" – ילדים קטנים, אבל גם גדולים שותקים לעתים קרובות ולא אומרים דבר. יש להם וודאי מה להגיד ובכל זאת הם עומדים בעיניים נבוכות, אולי מביטות לצדדים או לרצפה, ושותקים. ייתכן ששותפים לכך ביישנות, חשש, פחד משיפוטיות. אבל בנוסף לכל אלה, יש קושי מובנה במצב שבו החוויה מורגשת אבל היא אינה מנוסחת במילים, היא אינה מגיעה בתבנית שניתנת לביטוי עדיין. זו תחושה משונה שבה יש דחף לדבר, אבל המילים עדיין לא שם. כיצד אפשר לסייע ולתמוך בביטוי החוויה המורגשת שמתהווה אצלם?
המופע השני הוא המצב שבו מילים מגיעות, אבל אין אלה המילים המדויקות. כשקשה להגיד מה שמתכוונים בדרך כלל הולכים סחור סחור, ומנסים שוב ושוב להגיד את מה שרצינו בדרכים שונות. בכל ניסוח התחושה המורגשת "אינה מרוצה" וממשיכה לתבוע את מה שהיא מבקשת – היא מבקשת להתבטא. בינתיים, המילים שבאות אינן מספקות אותה – הן אינן מבטאות אותה באופן מדויק ולכן החיפוש נמשך, והדובר מוסיף לנוע מסביב לאותו רעיון, לפעמים מתקרב, כמעט נוגע, אבל לא מצליח לבטא את לב העניין באופן מדויק. מה אפשר לעשות כדי לעזור במצב הזה?
אז איך מחברים בין החוויה המורגשת לבין הסמלים?
הנה מספר פרקטיקות הנגזרות מהרעיונות שנידונו כאן.
- תשומת לב פנימה – כשילדים נשאלים שאלה, הם יכולים לנסות להיזכר בפריטים שיעזרו להם לתפור תשובה, לחשוב על תבנית של תשובה שתתאים, כל אלה נסמכים על תבניות חיצוניות ולא מתחברים לידע התחושתי של הילד. ההזמנה כאן, היא לחוש לרגע את החוויה המורגשת שמעוררת השאלה, ולהיות אתה מספר שניות, ולבטא משם את המשמעות שנמצאת אצל הילד. להיות בקשר עם התחושה המורגשת ככל שהיא מייצרת תשובה שהיא לגמרי שלו ויחד עם זאת יוצרת הגיון ומתייחסת לשאלה שנשאלה. סוג כזה של פרקטיקה מחייב יצירת סביבה שבה לגיטימי לעצור לרגע, ולחוש את מה שמתרחש פנימה, במקום לצפות שהתשובה תופיע באופן מידי.
- למה את מתכוונת כשאת אומרת… – השאלה הזו יכולה לשבור את דפוס הדקלום האוטומטי כי היא מפנה פנימה במקום החוצה: "למה את מתכוונת…". אם, למשל, הילדה רוצה להגיד למה היא מתכוונת במילה או במשפט מסוים, היא חייבת להפנות את תשומת לבה אל המשמעות המורגשת – כלומר, לחוויה שלה את המשפט, וממנה להנביע את המילים. ובאופן כללי יותר, בכל מצב שמסבירים מושג, או מילה, כדאי להניח למשמעות הספציפית (זו שמופיעה בספר הלימוד או במילון), ולפנות למשמעות המורגשת – למשמעות שיש אצלנו.
- להאט את הקצב – כאשר שמים לב לתחושה המורגשת ומדברים מתוכה, הקצב הופך להיות איטי יותר. תשומת הלב, ההקשבה למה שמתהווה, השהייה עד שמילים יבואו, כל אלה מייצרים קצב אחר, איטי יותר, ממה שמתבקש מדיבור שהוא יחסית אוטומטי, שממחזר דיבור שכבר היה, שמדקלם משפטים מוכנים מראש. גם זה כרוך ביצירת תרבות שנותנת מקום לאיטיות, להתהוות, לסבלנות. גם במקרה של הליכה סחור סחור סביב רעיון, האטת הקצב יכולה לעזור למצוא את המילים המדויקות. במקום להיכנס לסחרור שבו המילים נאמרות עוד לפני שניתנה תשומת לב מלאה לתחושה, אפשר לשים לב לתחושה, לשהות בה, ולאפשר למילים להגיע בזמנן.
- נוכחות, הקשבה והדהוד – תפקיד המבוגר להיות שם בנוכחות בשביל הילד – להקשיב לגופו, למבטו, למבוכתו, באופן לא שיפוטי, סבלני, ומבין. להיות אתו היכן שהוא נמצא, להכיל את מה שהוא מביא עכשיו גם אם זו שתיקה, ביישנות, תקיעות. כשאין לילד מילים והוא שותק, אפשר לתמוך בו, ולעזור לו לבטא את עצמו מתוך התחושה המורגשת. אחת הדרכים שלמדתי מרנה ווגלרס (בסדנה על עבודה התמקדותית עם ילדים), מתייחסת לחלקים שונים שיכולים לבוא אצל הילד לידי ביטוי – איכויות רגשיות, תנועות גוף, סימנים שונים, הבעות פנים, עיסוק בחפצים ועוד. הדהוד של החלק שמופיע ומתבטא והתייחסות אליו, מעודד את הילד להמשיך להתבטא, ולהביא חלקים נוספים, ותכנים נוספים אל תוך האינטראקציה. כשבכל זאת אין לילד מילים והוא שותק – לא חייבים דווקא מילים. אפשר להציע להשתמש בסמלים אחרים: ציור, מחוות, מוסיקה, תנועה. פרקטיקות טיפוליות עושות זאת זה מכבר. אפשר ליישם חלק מהפרקטיקות הללו גם בתמיכה בלמידה.
- צמצום שיפוטיות – כאשר תשומת הלב מופנית פנימה אל התחושה המורגשת, אנחנו מחוברים למשמעות שנרקמת בתוכנו, והיא פנימית, אישית וייחודית. יש בה כדי להעשיר ולהדהד משמעויות גם אצל אחרים. אולם בחברה שלנו אנחנו נוטים לשים את הדגש על משמעויות חיצוניות נרכשות, וכן על מהירות, יעילות, ומידיות. כל אלה מנוגדים לאופי של הרעיונות המוצעים כאן, המבוססים על יצירת משמעות שנובעת מהחוויה. אם ברצוננו לסייע בידי הילדים ליצור משמעות המחוברת לחוויה ולתחושה האישית שלהם, עלינו ליצור סביבה שבה אין שיפוטיות כלפי רעיונות בלתי שגרתיים, משמעויות אישיות וייחודיות, וכן כלפי איטיות, הססנות, ודיבור מתהווה.
[1] חוויה = חוויה מורגשת = משמעות מורגשת = תחושה מורגשת
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת