ליווי תהליכי למידה

סיפור (שהיה באמת)

 "אמא, משעמם לי…" אמרה בת ה- 4.

(תרגום: "משעמם לי" כבר מחביא בתוכו התנבעות (implying) למשהו שיישא קדימה, והלאה מתחושת השעמום)

"אולי את רוצה לשחק בפאזל?"

"לא בא לי" אומרת הילדה

(תרגום: הרעיון לשחק בפאזל משאיר אותי במקום הזה, שמשעמם לי, ולא נושא אותי קדימה)

"אולי את רוצה לסדר את הקלפים של חת-חתול?"

"כבר סידרתי אותם מקודם"

(תרגום: גם זה לא נושא אותי קדימה)

"אז מה מתחשק לך לעשות?"

"לא יודעת" אומרת הילדה

(תרגום: בשביל מה את אמא?)

אני ניגשת לשידה ומביאה משם חבילת טושים וכמה דפים חלקים ומניחה לפניה על שולחן האוכל (כן, אני מנסה להכין כאן ארוחת ערב…)

עיני הילדה אורות, ועל פניה מופיעה באחת הבעה של חיוניות. היא פונה אלי ואומרת בשמחה: "אמא, בואי נעשה שמש אסוציאציות על חנוכה!"

(תרגום: ההארה של העיניים והחיוניות של פניה מספרים שהייתה כאן עכשיו נשיאה קדימה. עד עכשיו היה שעמום, כלומר התנבעות שמבקשת לעבור הלאה, ואל תוך ההתנבעות הזו הופיעו דפים וחבילת טושים שנשאו את התהליך קדימה והיא כבר במקום חדש. אין כאן יותר שעמום. עכשיו יש התרגשות והתנבעות חדשה – רעיון לצייר שמש אסוציאציות כמו שלמדה בגן. חשוב להגיד שבהקשר הספציפי הזה שנוצר כאן הטושים והדפים נשאו את התהליך הלאה, אבל אין כל דבר מיוחד בטושים ודפים. הם אינם נושאים קדימה כל תהליך, והם אינם תרופת פלא לכל אותן פעמים שהילדה מתלוננת שמשעמם לה.)

היא ציירה שמש צהובה ובתוכה ביקשה לכתוב חנוכה. כיוון שהיא בשלבי כתיבה מאד ראשוניים, ועוד לא יודעת לכתוב מילים שלמות ללא עזרה, היא פנתה אלי. "אמא, איך כותבים חנוכה?"

אני אומרת לה: "תגידי חנוכה"

היא כבר יודעת מה עושים, ואומרת: "חנוכה, ח, ח, ח… חית!"

אני: "נכון!"

היא כותבת ח. ואז שואלת, ומה אחר-כך?

אני אומרת: "תגידי חנוכה…"

היא שוב יודעת מה עושים ואומרת: "חנו, חנ, נ, נ, נ…, נון!"

אני מחייכת אליה, והיא כותבת נ.

(תרגום: יש בה התנבעות להקיף את השמש היפה שעשתה במילים, כמו שעשו בגן, והיא כל כך נהנתה. אבל היא לא יודעת לכתוב לבד, בינתיים. אל תוך ההתנבעות הזו אני מופיעה עם הצעה מוכרת: תגידי חנוכה. ההצעה מיד נושאת אותה קדימה והיא עושה את מה שהיא יודעת כדי לכתוב את האות הראשונה – ח. כך היא ממשיכה עם שאר האותיות, ואחר-כך גם עם המילים האחרות).

היא ממלאת את הדף במילים הקשורות לחנוכה ולהפתעתי לא מרימה ידיים עד שאחרונת המילים נכתבת (נר, חנוכיה, לביבות, סופגניה, סביבון). בשעה זו, אני כבר עמוק בתוך פעילות הכנת ארוחת הערב, ולא שמה לב, ששירה החליפה את הדף עם שמש האסוציאציות בדף חלק חדש. היא משתפת אותי ואומרת: "אמא, תראי, מצאתי מדבקה קטנה, ואני אעשה סביבה אליפסה".

(תרגום: לא ברור מה בדיוק היה כאן, אבל נראה שעבודת שמש האסוציאציה הושלמה מבחינתה, והנביעה את הצעד הבא – ציור חדש. מדבקה קטנה שמצאה נשאה את התהליך קדימה עם ביטוי חדש – יצירת אליפסה סביב מדבקה.)

השלמת ציור אליפסה אחת הנביעה ציורים של עוד ועוד אליפסות, ובאיזשהו שלב, החליטה שירה לצייר 30 אליפסות. היא ציירה אליפסות בזו אחרי זו ומנתה אותן. לבסוף מנינו יחד והגענו ל 36. למרות חוסר הדיוק, היא עדיין הייתה מרוצה.

ואז קראתי לכולם לשולחן, לאכול ארוחת ערב…

סוף סיפור (שהיה באמת)

עצירה

מהי התחושה שעולה בכם בהקשר של התהליך של הילדה?

מהי התחושה שהתעוררה בכם בהקשר לליווי של האם?

התנבעות, התרחשות ונשיאה קדימה

ג'נדלין אומר באחת ההרצאות שלו (Some philosophical concepts):

Any living thing is its own implying and what occurs, occurs into the implying and carries it forward. So that any living thing if you look at it you can say there’s something going on fresh here. It’s not a machine, it’s forming. It’s forming itself, it’s forming its body or some aspects of its body freshly now. That’s what living is, it’s what’s going on now

כל יצור חי הוא תנועת החיים (התנבעות implying) שלו עצמו. ומה שמופיע, מופיע אל תוך תנועת החיים שמתקיימת עכשיו ונושא אותה קדימה, אל הצעד הבא.

שירה באותה סיטואציה היא תנועת חיים (משעמם לי, אני רוצה משהו שייקח אותי מעבר לשעמום הזה). מה שהופיע הוא אני, האם, שקשובה לה ולתנועת החיים שלה, מציעה לה לשחק בפאזל. אל תוך תנועת החיים ההצעה הזו מופיעה, ולא עושה לתנועת החיים כלום. וכך גם הצעות נוספות. ואז אני, האם, הקשובה לה ולתנועת החיים שלה, מגישה לה טושים ודפים. אין שום דבר מיוחד בהצעה הזו, אלא שהפעם, באופן פלאי, ההופעה של הטושים והדפים אל תוך תנועת החיים של שירה נושאת את תנועת החיים קדימה, אל צעד חדש. צעד שבו השעמום הקודם אינו רלוונטי יותר. היא יכולה לזכור שהיה שעמום קודם. אבל עכשיו היא אינה חיה את השעמום ההוא. היא חיה דבר חדש, ותנועת החיים שלה השתנתה (בואי נעשה שמש אסוציאציות!).

(כמו שכבר דובר בפוסטים קודמים – הילדה לאידעה מראש מה היא רוצה. אבל באינטראקציה איתי מה שהתנסח נשא הלאה את ההתנבעות שלה. בדיעבד היא הרגישה שזה מה שהיתה צריכה).

וכמו הצעד הזה, שבו משהו הופיע אל תוך תנועת החיים ונשא אותה קדימה אל הצעד הבא, יש עוד צעדים בסיפור. כולם עובדים אותו דבר. מה שמופיע יכול להופיע ממני, ממשהו שנמצא על השולחן, על הקיר, ממשהו שנזכרים בו, וכו'.

התהליך הזה מאד שונה ממה שיכול היה לקרות (וקרה וסביר שעוד ימשיך לקרות בסיטואציות רבות): ברגע שהופיעו הטושים והדפים שירה נדלקה ואמרה שהיא רוצה לעשות שמש אסוציאציות. ואז…

האם נדלקה! (איזה יופי, זו הזדמנות נפלאה לתרגל קצת כתיבה, ואיזו פעילות מלמדת ויפה!) ובזרם ההתלהבות של האם היא לא שמה לב כיצד היא מתחילה להוביל את התהליך, והילדה נגררת. "אז אילו מילים מתקשרות לנו לחנכה?" "איך מאייתים סביבון?" מופתעת, מגלה האם שבהדרגה הילדה מאבדת עניין. לא היה כאן קשב ותשומת לב לתהליך העדין שבו יש התנבעות (תנועת חיים), והמתנה סבלנית, להתרחשות שתישא את תנועת החיים קדימה, בזמנה, אל הצעד הבא שיתגלה. אם להשתמש במילים מעט בוטות, ההתנבעות הטריה והרעננה נרמסה ברגל גסה על-ידי תנועה חיצונית נמהרת ששעטה אל עבר מטרה נראית, ולא אפשרה לצעד הבא של תנועת החיים להתגלות ביופיו, בזמנו.

אני מרגישה שיש משהו נפלא בפשטות הזו של התהליך הטבעי, המנביע, המתגלה. משהו מנחם ומלא תקווה שאומר שהצעד הבא יגיע, לכשיופיע משהו שיישא אותו קדימה.

אני מרגישה גם משהו משחרר בתהליך הזה. זה גורם לי להבין שאין לי באמת שליטה על איך הצעד הבא יקרה או מתי הצעד הבא יקרה. לא אצלי, ולא אצל מי שאותו אני מלווה בלמידה. אין לי יכולת לגרום להבזק של למידה, לתובנה, או לחוויית למידה משמעותית – לא אצלי ולא אצל אנשים אחרים. אבל:

כשמשחררים את האמביציה שזה יקרה,

ונשארים עם הביטחון והאמונה שהצעד הבא אכן יקרה, בזמנו, ולא כפי שציפינו

ונשארים בקשב ובנוכחות לתנועת החיים,

ונותנים לה מקום ומרחב מאפשר –

ומזמנים לה הזדמנויות בעדינות ובתשומת לב

תנועת החיים תינשא קדימה אל הצעד הבא, בזמנה, ותתגלה ביופייה המפתיע.

כל הדברים היפים באמת / דניאלה ספקטור

תודה לחברתי היקרה, יעל בר-לב, ששלחה לי את השיר הזה בדיוק בזמן.

תודה לרנה (Rene Veugelers) ממנו למדתי כמה דברים משמעותיים על ליווי נוכח של ילדים בתהליכים שלהם, במסגרת סדנה על התמקדות עם ילדים שזימנה וארגנה ענת גל-און (ותודה גם לך על פתיחת ההזדמנות הנפלאה הזו).

תודה לדן שאכטר ודנה גניהר רז, שמזמנים לי כל הזמן הזדמנויות למידה שמעשירות את ההתבוננות שלי בתהליכי למידה.