פיסיקה מורגשת

הפוסט נכתב בהשראת מהלך משותף שלי עם רונית דיאמנט, מורה בתיכון לפיסיקה ושותפה לעניין בפילוסופיה של ג'נדלין. אנחנו מפתחות יחד גישה ללימוד פיזיקה: "פיזיקה מורגשת" – פיזיקה שבה מכוונים את הילדים להרגיש את משמעות המושגים.

מילה ומשמעות

בני אדם, בשונה מבעלי חיים אחרים שלא מסוגלים לכך, משתמשים בסמלים, במילים, בשפה, במושגים. מילים ומושגים מאפשרים לנו לחשוב, להגות רעיונות, לבטא משמעויות.

מילים משמשות אותנו במגוון דרכים, אבל גם מכשילות אותנו ומסבכות אותנו לא פעם. וגם לבית-ספר יש יד בכך. מיד אסביר.

שאלתי את שירה בת ה- 9 מה זה "כלב", והיא מיד ענתה:

כלב זה בעל חיים, לרוב חמוד, יש אנשים שמפחדים ממנו, הוא יכול לנשוך, הוא יכול לשרוט (אז הפחד מוצדק), אבל כלב הוא אחת מחיות המחמד הכי נפוצות בעולם. יש הרבה סוגים שונים של כלבים מהקטנים עד לגדולים, מהשמנים עד לרזים, מהמהירים עד לאיטיים.

כששירה התבקשה להסביר מה זה כלב, היא פשוט פתחה את הפה והמשפטים יצאו בזה אחר זה.

כששאלתי אותה מה זה "כוח", התמהמהה קצת, היה קצת יותר קשה והמילים נעצרו לרגע לפני שיצאו:

ווי, אני לא יודעת להגיד…כוח זה מין משהו כזה שיש לאנשים גם אם הוא מועט מאד או מרובה מאד. אם יש לך הרבה כוח אז אתה יכול להרים דברים יותר כבדים או להרביץ יותר חזק.

בשני המקרים היה כאן תהליך טבעי. שירה זיהתה את המושג (כלב, או כוח), הרגישה את משמעותו, ואז ניסחה הסבר. בכל פעם שאשאל אותה מה זה כלב, יעלה הסבר מעט שונה.

איך מילה מתחברת למשמעות בתוכי?

מג'נדלין* למדתי על הקשרים בין סמלים (מילים, מספרים, אובייקטים וסימנים אחרים) לבין המשמעות המורגשת.

הנה שני כיוונים של הקשר בין הסמל למשמעות:

1. זיהוי המילה או המושג

כשמציגים לי מילה, אני מזהה אותה, אני חשה את משמעותה. למשל, כשאני שומעת או קוראת את המילה "כלב" המילה מעלה משמעות מורגשת בתוכי – אני יודעת ומרגישה בתוכי מה זה כלב. גם כשאני שומעת את המילה כוח היא מעלה אצלי משמעות מורגשת. היא מחוברת לחוויות ולהתנסויות שקשורות אליה.

זה מה שמאפשר לנו להבין משמעות של מילים, של מושגים. כשאני מרגישה את משמעות המילה, אני יכולה לומר: "אה, זה. כן אני יודעת מה זה".

2. ניסוח הסבר או ביאור למילה או מושג

הכיוון השני הוא לנסח הסבר ולבאר מתוך משמעות מורגשת. למשל, כשאנחנו מרגישים בתוכנו את תחושת המשמעות שמעוררת בנו המילה כלב, אנחנו יכולים לנסח מתוכה הסבר או ביאור של מהו כלב. מה אנחנו עושים? אנחנו מתרכזים בתחושה שהמילה כלב יוצרת והמילים פשוט באות. אם אנחנו מאבדים את הקשר עם המשמעות המורגשת הזו אנחנו לא יכולים לנסח.

במילה כוח זה אולי מורכב יותר. זה תלוי איזו משמעות מורגשת אנחנו חשים. למשל, אנחנו יכולים לחוש את המשמעות המורגשת של כוח במובן כוחנות, אימוני כוח, תחנת כוח, הפעלת כוח, או משחקי כוח. כל אחד מהביטויים האלה יעלה משמעות מורגשת אחרת, שכן הוא מחובר לסט חוויות והתנסויות אחרות.

כשאנחנו עובדים עם המשמעות המורגשת בין אם לזיהוי מילה, ובין אם לניסוח הסבר או הגדרה אנחנו מחוברים למילים. המילה מחוברת למשמעות מורגשת בתוכנו, והניסוחים שלנו נובעים ישירות ממנה.

ג'נדלין כותב: "ההבדל בין (למידה) "בערך" לבין (למידה) "ממש" מתייחס להשתתפות מסוימת של התחושות של האדם בתהליך הלמידה". במילים אחרות, כדי להבין "ממש" ולא רק "בערך", חשוב להרגיש ולחוש את מה שמנסים להבין. כלומר, הייחוד בהבנה משמעותית ולא שטחית בכך שהיא רוויה בתחושות ומסתמכת עליהן. למשל, בהקשר להבנת מושגים, ג'נדלין כותב: "ניתן לדעת ולהבין את משמעותו של מושג, רק אם "חשים" את המשמעות שלו. אם אין לנו משמעות מורגשת של מושג, אין לנו את המושג כלל – רק "רעש מילולי"." ילדים יודעים המון על מושגים כמו: שבר, פונקציה, אינסוף, אנרגיה, מהירות, כוח, שיווי משקל, אימפריה, מהפכה, חופש. מדובר בידע שנאסף מהקשרים שונים שבהם הם חיים, לאו דווקא הידע הספציפי שנדרש כדי לענות על תשובה של המורה. אבל זהו ידע שמחובר אליהם ויכול להיות משאב יקר ערך להבנה מעמיקה ורבת משמעות.

אז איפה זה משתבש?

כשילדים לומדים מושגים בבית-הספר, פעמים רבות המושגים וההגדרות הופכות ל"מאובנות". מאובנות – כלומר, אין בהן יותר חיים. אפשר להשתמש בהן כפי שהן, מצוטטות, משוננות, אבל אי אפשר להתחבר אליהן, לחוש אותן, לשחק איתן. הן הגיעו ממקור חיצוני, והן לא שייכות לילד – הוא אינו יכול לעשות בהן כרצונו.

השכל זוכר אותן ואת הרצף, הוא יודע לדקלם אותן, לצטט אותן. זה דורש הרבה חזרות, הרבה מאמץ, אבל בסוף זה "נכנס". זה נכנס לתאי זיכרון שזוכרים את הרצף ומאפשרים שליפה. אבל זה לא "נכנס" למקום בו שוכנת המשמעות. זה לא מתחבר אל הילד, אל חוויותיו ואל התנסויותיו. זה פשוט לא מתחבר.

למשל, אם תשאלו ילד בבית-ספר (וזה כבר בבית-ספר תיכון) מה זה כוח? סביר מאד שלא יצליח להגיד בחופשיות, ויגיד שהוא לא זוכר איך להגדיר, או, אם הוא זוכר – יתן את ההגדרה הפורמאלית: "כוח הוא אינטראקציה שיכולה לגרום לשינוי בתנועה של גוף." ספק אם יוכל לנסח את ההגדרה בלי לשנן אותה.

כמובן שלא הסתפקתי בהשערה שלי, ובדקתי עם בתי האמצעית בת ה- 19, שסיימה בגרות בפיזיקה 5 יחידות לפני שנתיים בציון גבוה. אין ספק שלמדה מה זה כוח, ובשלב מסוים גם ידעה להגדיר כוח במדויק.

שאלתי אותה מה זה כוח, בהקשר כללי, והיא השיבה בחופשיות: כוח זה יכולת לבצע משהו, היכולת להרים דברים, היכולת לעמוד בקשיים מנטליים, היכולת לעמוד באיזושהי התנגדות.

ואז שאלתי אותה מה זה כוח בהקשר של לימודי פיזיקה. כאן התרחשה תנועה אחרת. היזכרות במשהו חיצוני במקום חישה פנימה של המשמעות.

היא חייכה במבוכה. היא ניסתה להגיד משהו, אך המילים לא יצאו. לבסוף אמרה: "אני לא זוכרת את ההגדרה". באותו הרגע, לא היתה בה היכולת לייצר הגדרה משלה למרות לימודי הפיזיקה המתקדמים.

מיד לאחר מכן, לקחה את הטלפון ובדקה בויקיפדיה – היא קראה את ההגדרה, נזכרה, ורווח לה.

השיבוש הזה יכול להתרחש בשני הכיוונים:

1. קושי בזיהוי המילה

כשהמושג לא מוכר לנו, לעיתים קרובות נותנים לנו הגדרה שמישהו ניסח, במקום לאפשר לנו לחוות את המושג וליצור לו משמעות שמחוברת אלינו. אם נותנים לנו דוגמה, זה עוזר לנו, כי הדוגמה היא שער לחוויות האישיות שלנו.

מושגים רבים בפיזיקה דווקא מקושרים למשמעויות חווייתיות, כמו כוח, תאוצה, מהירות, תנע, מגנטיות, ועוד. יש לילדים מטען חווייתי לכל אחד מהמושגים האלה, אבל המשמעות הפורמאלית היא ספציפית יותר. המשמעות הפורמאלית לא תמיד כוללת את עושר המשמעויות החווייתיות של הילד. למעשה, המשמעות של מושגים פיזיקאליים מרגישה מאד שונה מאשר אותם מושגים בחיים. הזיהוי של המילה כוח בספר קריאה עלילתי, שונה מאד מהזיהוי של המילה כוח בספר לימוד בפיזיקה.

2. קושי בניסוח הסבר או ביאור למילה

כשרוצים להגדיר מושג על-ידי הגדרה פורמאלית – בדרך כלל יש ניסוח סטנדרטי אחד ציבורי, מוסכם וחיצוני. למשל: "כוח הוא אינטראקציה שיכולה לגרום לשינוי בתנועה של גוף." כיצד ניתן ליצור בדיוק את הניסוח הזה על-ידי תחושת המשמעות? הרי גם אם יש לנו תחושת משמעות של המושג הפיזיקאלי "כוח", בכל פעם אנחנו ננסח קצת אחרת, והסיכוי ש"נקלע" לתיאור החיצוני המדויק הוא קלוש. מה עושים? בדרך כלל, כדי ליצור הגדרה כזו אנחנו לומדים אותה בעל-פה, משננים אותה.

אגב, זה לא קורה רק בין כותלי בית-ספר. זה קורה לכולנו כשאנחנו רוצים להגיד משהו בניסוח מסוים ומיטבי. למשל בהרצאה, או כשאנחנו יוצרים סרטון. אנחנו עלולים להיצמד לניסוח מסוים שמרגיש לנו טוב, אבל אין לנו אפשרות לייצר את הניסוח הזה בכל פעם מחדש. כשאנחנו מרגישים את התחושה המורגשת ופשוט מדברים, מתנסחים בכל פעם משפטים אחרים. אם אנחנו נצמדים לניסוח אחד ויחיד, אנחנו חייבים ללמוד אותו בעל-פה, וכך אנחנו מאבנים אותו, מרוקנים מתוכו את החיות שהיתה לו כשהוא נוצר.

אז אנחנו כבר מבינים שאי אפשר להיות מחוברים למשמעות המורגשת ולנסח ניסוח ידוע מראש. כשאנחנו מחוברים למשמעות המורגשת אנחנו יוצרים ניסוח חדש, רענן וחי.

עומדות למולנו שתי אפשרויות: 1. לוותר על החיות, הגמישות, הנוכחות והמשמעות הרגעית של דברינו, או 2. לוותר על ההיצמדות אל ניסוח אחד מנצח. כנראה שאי אפשר יהיה לאחוז בחבל משני קצותיו.

לפעמים, הניסוח החי והנוכח יהיה הניסוח המנצח. זה קורה. זה לא מובטח.

אז מה אני מציעה?

ראשית, לא לוותר, להרגיש את המושגים ולא להתייחס אליהם כאל קופסה אטומה שמישהו אחר מוסר לנו ואין לנו גישה לתוכה.

שנית, לסמוך על המשמעות המורגשת. לדעת שיש בנו ידיעה שנובעת מאינספור חוויות והתנסויות והן יוצרות משמעות שכשחשים אותה מגיעים ממנה מילים ומשפטים חיים וחכמים. כשאני רוצה להגיד משהו, גם אם עוד אין לי מילים אני מתרכזת במשמעות שאני רוצה לבטא, והמילים באות.

שלישית, (וכאן יש עולם רחב שאפתח אותו בפוסט נוסף) – בתוך תחומי דעת, יש מושגים ציבוריים שלהם משמעות פורמאלית (כמו כוח). המשמעות המורגשת של מושגים פורמאליים צריכה להיות מתואמת עם המושג הפורמאלי. החוויות וההתנסויות שיוצרות את המשמעות המורגשת של המושג "כוח" בחיים, צריכות להזין גם את המושג הפורמאלי, אבל באופן מתואם עם המשמעות הפורמאלית.

תכל'ס – מה עושים עם כל זה?

כרגע אני עסוקה בשני יישומים:

1. פיסיקה מורגשת – ללמד ילדים לחוש משמעות שקשורה למושגים בפיסיקה, ולפעול מתוך חיבור למשמעויות של מושגים.
2. מצפן חינוכי אישי – כמו בפיזיקה, כך גם עם תפיסות חינוכיות, וליבה חינוכית של אנשי חינוך. לאפשר לאנשי חינוך מרחב להיות בקשר עם הליבה החינוכית שלהם במקומות שעדיין לא מנוסחים אבל מורגשים. ללמוד לחוש ולבטוח במשמעות המורגשת שלהם שנאספה בתוכם באינספור חוויות והתנסויות חינוכיות, ולהשתחרר מההיצמדות לאמירות חיצוניות שנשמעות טוב, אך מאובנות.

*

Gendlin, E. T. (1962). Experiencing and the creation of meaning: A philosophical and psychological approach to the subjective. Free Press Glencoe.