מילון מושגים
מודל התהליך
מודל התהליך, A Process Model הוא ספר פילוסופי שנכתב על-ידי ג'נדלין (1997) ומציע מודל אלטרנטיבי למודל המדעי שמתחיל מארגון-עצמי של תהליכי חיים.
"מודל התהליך, או כפי שאנו נוטים לכנותו: הפרוסס מודל, הוא טקסט חי של חוכמה עמוקה. קריאה בו לאורך שנים מטלטלת את התפיסה המקובלת והתבניות המוכרות וטומנת בחובה פוטנציאל לשינוי תודעתי. לא פחות. יחד עם זאת זהו טקסט מורכב וסבוך, כמעט מוצפן". (מתוך הפוסט שנכתב על-ידי דנה גניהר רז, ודן שאכטר)
להבנה מעמיקה יותר עם רעיונות הפרוסס מודל מומלץ לקרוא את המאמר של דנה גניהר רז:
המאמר מתייחס למוטיבציות של ג'נדלין בפיתוח מודל התהליך, לצד המודל הבסיסי הרווח – המודל המדעי.
תנועת חיים
תנועת החיים היא אותו קצה שמבקש לנוע הלאה, לעשות צעד קדימה, בכל מצב חיים.
תנועת החיים מניעה תהליכי חיים – צמא מבקש רוויה, רעב מחפש שובע, כאב מבקש מזור, פרץ אנרגיה מחפש פורקן, עייפות מבקשת מנוחה. כך גם סקרנות מבקשת מענה, אתגר מחפש פתרון, תסכול מחפש דרכי התמודדות, שאיפה קדימה מבקשת את הצעד הבא, שאיפה לביטוי מבקשת יצירה.
תנועת החיים מתחברת באופן מאד חופשי למושג Implying שטבע יוג'ין ג'נדלין. בכל מצב, תנועת החיים מנביעה את הצעדים הבאים של תהליך החיים.
For us it is vital not to miss the fact that living bodies imply their next bits of life process.
(Gendlin, A process model, p.34).
התנבעות Implying
התנבעות זהו אחד התרגומים למושג implying, אחד המושגים המרכזיים שטבע ג'נדלין. התנבעות מתרחשת בכל מאורע בתהליך חיים, כך שמתוכו מובלע ומונבע הצעד הבא.
בכתיבה בבלוג יש שימוש חופשי במונחים התנבעות ותנועת החיים, ושניהם במובן מסוים מתייחסים למושג המקורי implying.
נשיאה קדימה
כל מהלך של הגוף החי, כמו שאיפה ונשיפה, או תהליך אינטלקטואלי, מנביע (implying) את הצעד הבא שלו. את המושג "נשיאה קדימה" ואיך הוא מתייחס להתנבעות, לשאיפה לצעד החדש, נוח להסביר באמצעות דוגמה. דוגמה של תהליך כתיבה:
אנחנו כותבים משפט ומחפשים את המילה הבאה במשפט. יש לנו תחושה, התנבעות, לגבי המילה החסרה. מגיעות מילים רבות, אבל הן רק בערך, ואנו פוסלים אותם. ואז מופיעה מילה שנושאת אותנו קדימה, בסוג של חוויית דיוק, הקלה, ידיעה שזה מה שחיפשנו (גם אם קודם לא ידענו שזה יהיה כך). הנה תיאור עשיר של ג'נדלין של תהליך הכתיבה:
"משורר נמצא באמצע כתיבת שיר. שש או שבע שורות נכתבו כבר, והן נראות די טוב. מה עכשיו?
המשורר עשוי להיות סתם מבולבל ותקוע, או שאולי יש תחושה מורגשת מאוד מסוימת של מה עוד השיר צריך לומר. כאשר המשורר קורא שוב ושוב את השורות, עד למקום בו הן נעצרות, משהו נוסף מגיע. שם, במקום בו השורות נעצרות, השיר ממשיך, אבל לא במילים. השורות נעצרות, אבל השיר…..
משפטים רבים מציעים עצמם אבל הם לא אומרים את זה. חלקם טובים מספיק בכדי לשקול אותם. המשורר מקשיב לשורות המוצעות. אחרי החלק שכבר נכתב, מה עשויות השורות החדשות לומר כאן, במקום זה, ב ….. בו השיר הלא גמור ממשיך?
רוב השורות הללו נדחות. לפעמים שורה כזו מפתה את המשורר: "תשתמש בזה, זה טוב, אף אחד לא ידע שזה לא אומר בדיוק את מה שרוצה להאמר פה." המשורר מנסה לדחוף את השורה הטובה לתוך ה ….. אבל לא. ה ….. לא מוכן לקבל את השורה. הוא ממשיך לומר את האמירות המרומזות שלו ושומר עצמו נפרד מהשורה הטובה. הוא מתעקש להמשיך לא להאמר על ידי השורה. הוא נותר שם, ממשיך לרמוז בעקשנות כמו קודם, לא מוטרד על ידי השורה הטובה. או שיכול לקרות דבר גרוע מכך – ה ….. נעלב מהשורה; הוא נובל, מתכווץ ועומד להעלם ולנטוש את המשורר. מהר: סלק את השורה הזו! כתוב אותה בשוליים, שמור אותה ליום אחר או לשיר אחר, אולי. אבל מהר, קרא שוב את השורות שנכתבו כבר ו- כן, הינה זה שוב; ה ….. – התחושה המורגשת של איך השיר ממשיך במקום בו נעצר.
…
…
לבסוף, ניסוח מסוים מגיע. הפעם ה ….. כבר לא נמצא שם, עדיין רומז למשהו נפרד מהשורה. הוא גם לא נובל, מתכווץ או נעלם. הוא זורם לתוך השורה החדשה. השורה לוקחת אותו איתה, נושאת אותו. אבל השורה גם אומרת יותר מאשר ה ….. רמז עליו. המשורר אומר שהשורה הזו היא עכשיו מה שה ….. היה, אבל זה לא לחלוטין מדויק.
השורה מאפשרת למשורר לגלות יותר משהיה שם לפני כן. השורה מגלה, פותחת, מרחיבה, מפתחת את ה ….. השורה נושאת את ה ….. מעבר. היא נושאת את ה ….. קדימה.
עוד שורות עשויות להגיע עכשיו בקלות, לזמן מה, עד שתהיה שוב עצירה. לאחר קריאה מחדש, …… חדש מגיע, שורות רבות נדחות, ועם קצת מזל שורה חדש תמשיך לשאת את השיר קדימה.
לא היתה עד עכשיו דרך לתאר את היחס הזה, ההמשכיות הזו שיוצרת עוד. עכשיו אנו קוראים לה לשאת קדימה." (מתוך "שלוש טענות אודות הגוף", יוג'ין ג'נדלין)
אינטראקציה תחילה
זהו תרגום של המושג של ג'נדלין: interaction first.
ג'נדלין טוען שהאינטראקציה של הגוף החי עם סביבתו קודמת (גם מבחינת הזמן, וגם באופן פילוסופי) להיותם נפרדים. אנו מתחילים תמיד עם הגוף והסביבה כמאורע אחד, ורק אחר-כך, בהדרגה, מתחילים להבחין בדרכים מוגבלות שבהן גוף וסביבה הם נפרדים.
הדרך המקובלת לחשוב על אינטראקציה היא שכל משתתף תורם באופן נפרד את חלקו, ומגיב על מה שתרם האחר שמולו. וזה מה שמתקבל:
For example, two people in a close relationship may find the following pattern: "If she were a little bit better or more loving (or different in this and this way), then I could be so good, or I could be in this and this way ….). But I can't be. Why not? Because she won't let me. She isn't that little bit better. And why not? Because of the way I am. If I were a little bit better then she could relate to me the way I need her to do, so that I could be a little bit better, so that she could." (Gendlin, Process model, p. 29).
המשמעות של אינטראקציה תחילה היא שכל מרכיב באינטראקציה הוא כבר מראש מושפע מהאחר. מאורע האינטראקציה יוצר את הזהויות האינדיבידואליות. כל אחת מהזהויות, לא כמי שהיא אלא כמי שמושפעת בו-זמנית בתוך האינטראקציה.
גוף-סביבה
בניגוד לתפיסה המקובלת שמניחה פיצול בין הגוף החי לבין סביבתו , התפיסה של מודל התהליך מניחה שאין הפרדה בין מה שקורה "בתוך" הגוף למה שקורה "מחוץ" לגוף. חוץ ופנים אינם נקבעים על-ידי הגבולות הפיזיים של הגוף, דהיינו הגוף מסתיים בגבולות העור, ומה שמחוץ לעור הוא הסביבה של הגוף. אלא, הסביבה של הגוף מתרחשת בתהליכי החיים ואי אפשר להציב גבול ביניהם.
אחת הדוגמאות שג'נדלין נותן היא הריאות המתמלאות באוויר וחוסר היכולת להפריד בין "האוויר-הממלא-את-הריאות-ותאי-הדם" ו"הריאות-מתרחבות".
דוגמה אחרת היא התבוננות בהליכה. הרגל מפעילה לחץ על הקרקע, והקרקע מתנגדת לרגל. במובן זה, הקרקע משתתפת בתהליך ההליכה של הרגל, בהתנגדות שלה. הגוף אינו יכול לייצר את אותה הליכה ללא הקרקע.
קצה
קצה הוא מושג שמתייחס למושג implying (התנבעות). הקצה מרמז קדימה אל עבר הצעד הבא, אל המשך התהליך. וכאשר התרחשות מסוימת נושאת את הקצה הזה קדימה, אל עבר הצעד הבא, הקצה יודע שההתרחשות הזו היא מה שהיה זקוק לו. אבל זה הוא יודע רק לאחר שההתרחשות התרחשה. רק לאחר שהוא עומד על הצעד הבא, משקיף לאחור.
אנו חושבים את המחשבה הזו, וההיא, ועוד אחת… אבל אז אנו מגיעים לקצה בו אנו מרגישים עוד אבל לא יכולים עדיין לחשוב אותו. אבל אנו יודעים שצריך להישאר שם, בקצה. יכולנו לעבור ליד הקצה ולהמשיך הלאה בדרכים מוכרות ונכונות, אבל לא – אנו נשארים על הקצה. אנו מעדיפים להישאר תקועים. אנחנו אפילו גאים בקצה הזה – יש לנו קצה חוט! משהו חדש יבוא!" (מתוך "שלוש טענות אודות הגוף", יוג'ין ג'נדלין)
"הקצה בו אנו מרגישים עוד אבל לא יכולים עדיין לחשוב אותו" הוא ההתנבעות.
מובלע, בלתי מנוסח Implicit
החיים שלנו מתרחשים במובלע (בבלתי מנוסח). אנחנו מטיילים בטבע וחווים דברים שלא ניתן לנסח במלואם במילים. המילים מסמנות משהו מהחוויה, אבל אינן תופסות את כוליותה, את כל הדבר הזה. אנחנו משוחחים עם אדם וגם כאן אנו חווים דברים שלא ניתן לתאר במילים – התחושה המורכבת של אותו אדם בנו. בני אדם יצרו שפה ומושגים שבעזרתם הם יכולים למפות את המציאות, את עולמם הפיסי, את החוויות שלהם, את הרגשות שלהם, את המחשבות והרעיונות שלהם. אבל השפה היא רק מפה, שמשתנה ככל שאנחנו מתקדמים. המובלע הוא הרבה יותר, ומניב עוד ועוד.
The realty or whatever you call it, the place, the what we study, the where we live in, is the implicit, not this geometric map that we change as we go along. (Gendlin, interview)
נניח שארע בחייכם מקרה מרגש. אתם פוגשים חברה ומספרים לה את סיפור המקרה. החברה שלכם מתרגשת מהסיפור, אפשר לראות את זה בפניה ובגופה שהיא רואה וחשה מה מרגש. שהיא תופסת לא רק מה שאמרתם אבל "את כל הדבר". כל הדבר הזה: כל המושג הזה, המצב המיוחד הזה שתיארתם, למה אתם מתרגשים מזה, מה החשיבות שלו, מה זה אומר לגביכם. החברה לא תוכל להגיד את כל זה, אבל היא תרגיש את זה, היא תרגיש למה אתם מתרגשים, ואתם תרגישו שהיא הרגישה.
ייתכן שלאחר מכן תפגשו חבר אחר, ותספרו את אותו סיפור, והוא יגיד "אה, איזה יופי" ותרגישו שהחבר הזה רק תפס חלק מילולי מצומצם "מכל הדבר הזה".
