האור שבילד – סיפור לחנוכה

היום נר ראשון של חנוכה.

לפני יומיים חגגנו את יום המורה.

היום הוא גם יום ההולדת העברי שלי.

יצא לי הפעם פוסט אישי יותר…

אבל האישי הוא תמיד ציבורי. גם עכשיו.

סיפור שהיה:

לפני כ- 20 שנה התקבלתי ללמוד תואר שני באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. עם אנגלית מקרטעת, זרות במדינה חדשה, ילדה מאד קטנה בבית, ונסיעה ברכבת של שעה לכל כיוון, הצלחתי לשרוד שנה.

בסופה של שנה שבה פיתחתי רגשי נחיתות קשים, מחוסר יכולת לבטא את עצמי, מלהיות מוקפת באנשים מבריקים וחכמים שמבטאים את עצמם להפליא (ואת רוב מה שהם אומרים אני בקושי מבינה), מלהבין רק בערך כל מה שמדובר מסביבי, כל מה שאני קוראת.

בשכל – ידעתי שאני ראויה, שהתקבלתי לאוניברסיטה מסיבות טובות, ושהצלחתי לא מעט בעבר במגוון תחומים.

בגוף – הרגשתי שפופה, כבויה, מסורבלת. הרגשתי שהגעתי הנה ממש בטעות. טעות איומה.

לקראת סיום השנה הראשונה מצאתי את עצמי בחדרו של המנחה שלי, פרופ' אנדי דיססה. אדם חכם, משכמו ומעלה, שעסוק עד מעל אזניו בעניינים ברומו של עולם, בעל שם עולמי בתחומו. בגרון חנוק הסברתי לו שאני מרגישה לא שייכת לכאן, שקשה לי, שאני לא חכמה כמו כולם כאן, ושאין סיכוי שאצליח.

אמרתי לו שאני רוצה לפרוש מהלימודים.

הוא הביט בי באמפתיה ואמר:

"אני מבין את ההרגשה שלך. אני לא יכול לומר לך מה לעשות, ואני אבין ואתמוך בכל החלטה שתעשי. אבל תדעי שאני מאד מאד אצטער אם תעזבי"

הבטתי בו בחוסר אמון וביקשתי שיסביר למה הוא כל כך יצטער.

אז הוא הסביר לי, די בפירוט.

ואז הבנתי, שיושב מולי אדם שמצליח באמת לראות אותי, מבעד לשכבות העילגות השפתית, מבעד לשכבות הקושי, לראות את האור שבי.

השיחה הזו היתה אחת מנקודות המפנה בחיים שלי.

המשכתי ללמוד. לא הסתפקתי בתואר שני, אלא המשכתי וסיימתי דוקטורט, בתחושה טובה, של הישג, של ערך (ועם אנגלית שהשתפרה פלאים). כל אותן שנים המשכתי להרגיש נראית ומוערכת. התחושה הזו מלווה אותי עד היום.

לימים, המשכנו לשתף פעולה בכתיבת מאמרים וארגון כנסים. נשארנו חברים טובים עד היום.

אני הייתי אז אשה בוגרת, אבל על אחת כמה וכמה – כל כך חשוב לראות את האור בילדים שלנו, בתלמידים שלנו, וכמה זה משמעותי להתפתחות בחיים. גם מבעד לכל מיני שכבות שלפעמים מקשות עלינו לראות.

ויש עוד סיפור, מוקדם יותר, כמה ברת מזל הייתי שפגשתי במורים כאלה. כילדה בבית-ספר יסודי היה מורה שזיהה את כישרון השירה בילדה הביישנית שישבה באחת השורות האחרונות במקהלה החדשה שהקים. במשך כל שנות בית-הספר היסודי טיפח את כשרון השירה שלי, ויצר עבורי הזדמנויות לשיר. אבל יותר מכל, הוא נתן לי את ההרגשה שהוא מזהה בי כישרון שאני מודעת לו באופן מעורפל, אבל לא בטוחה בו בכלל. הייתי זקוקה לאמון שלו כדי לחוות את היכולת שלי.

הרבה בזכות המורה היקר הזה, שלמה פלדמן, אני שרה עד היום.

גם אנחנו נשארנו בקשר עד היום.

ג'נדלין, המורה שמעולם לא פגשתי, אבל למדתי הרבה מכתביו, כתב בהזדמנויות רבות על תפקיד המטפל – התפקיד החשוב ביותר של המטפל הוא להיות עבור המטופל סביבה שנושאת קדימה.

זה עובד מצוין גם למורה: תפקיד המורה הוא להיות עבור התלמיד סביבה שנושאת קדימה. סביבה, בה התלמיד יוכל לנוע קדימה מתנועת החיים שלו, לעשות צעדים קדימה.

איך עושים את זה? כל פעם קצת אחרת. אבל אחד הדברים החשובים ביותר זה לזהות את הניצוץ, את הייחוד, את הטוב שבילד ולתת להם מקום, נראות. כדי שגם הוא יוכל לחוש בהם, ולנוע קדימה.

בזמן בישול הפוסט הזה פגשתי בדברים שהביעה הפסיכולוגית הקלינית דלית קפלן, מתוך פאנל חינוך וקהילה בשגרת הקורונה של מרכז קמ"ה במכללת אורנים. היא מתייחסת לילדים הבוגרים יותר שבתקופה ארוכה במשבר הקורונה לא חזרו לבתי-הספר והמשיכו ללמוד מרחוק מהבית. ציטטתי כאן חלק מהדברים שאמרה:

לאחר שהסבירה שבסגר הראשון תלמידים הביעו חשש מנגיף הקורונה, המשיכה ואמרה "בסגר השני התחלתי לראות דברים אחרים את השחיקה, את הדיכאון… והולכת ומתחדדת התחושה שעל הדבר הזה יש לנו שליטה, בניגוד לחיידק שאין לנו שליטה עליו, על הצורך של הילד בנראות במבוגר המשמעותי, בעין הרואה יש לנו שליטה.

הפתרון הוא לא עוד הפסקות, הפתרון הוא אחר לגמרי, וזה להעלות מאד מאד חזק לסדר העדיפויות את הוול-ביינג העמוק של הילד שזקוק לעין של מבוגר משמעותי שרואה אותו על כל המשתמע. בין אם זה אותם ילדים שמסתובבים ברחובות בשעות לא שעות, לבין אותם ילדים שבעיני הם עוד יותר מדאיגים שבתוך הבית, בתוך החדר, המבט נכבה…"

התובנות הללו הולכות איתי גם כאמא, גם כמי שעובדת עם ילדים, עם סטודנטים, וגם כמפתחת גישת "למידה מתנועת החיים". אני חושבת שחיוני להיות אותנטיים, לתת ביקורת כשחשוב, להימנע מדברי תשבוחות מוגזמים, ולהיות מדוייקים בהתייחסות לחוזקות. אבל בעיקר להתבונן ולזהות את הסגולי שבילד, את קרינת האור שלעיתים היא חלשה בגלל השכבות שכבר מכסות, ולעזור לילד לחוש את האור הזה שלו.

חנוכה שמח