תתארו לכם חינוך איטי

כבר יותר מחצי שנה שאני עוסקת בחינוך איטי, ומבחינתי הוא די מתערבב עם "למידה מתנועת החיים". האחד מזין את השני, ומשתלב בתוך השני. לאחר כתיבת המאמר: "ללמוד לאט" שבאמת יצר שילוב של שניהם, אני מנסה לדמיין, לתאר לעצמי, איך אני רואה חינוך איטי, בפועל. זו מטרת הפוסט הזה.

למה בכלל להאט בחינוך?

מסגרות חינוכיות רבות סובלות היום מבולמיה – הכל חשוב, הכל חיוני, הכל יחד יוצר עומס גדול, תזזיתיות, וחוסר מיקוד. מה שמניע זו המסגרת החיצונית על-כל דרישותיה – דד-ליינים, מבחנים, מטלות, סטנדרטים. עבור הילדים זהו כורח המציאות – הם מגיבים לדרישות, מיטלטלים בין מטלה למשימה, וממלאים אחר הוראות חיצוניות. ההנעה שלהם נובעת מהצורך לעמוד במטלות ולהגיע להישגים, להמשיך לטלטל את ספינתם בין הכוחות החיצוניים שפועלים עליהם.

איך יכול להיראות חינוך איטי?

חינוך איטי, בראש ובראשונה, שואף להצמיח אנשים שלמים, עצמאיים, שיודעים להניע את עצמם בנתיבי החיים באופן מודע והמבטא את שאיפותיהם.

חינוך איטי מאפשר לילדים לנוע מתוך הכוחות הפנימיים שלהם, המוטיבציות, התשוקה, המקצבים והעניין שלהם. במקום להגיב בעיקר לדרישות חיצוניות ולעמוד בקצב שמוכתב מבחוץ, לייצר או לבחור פעילויות שנובעות ממאוויים פנימיים, ולנוע על-פי מקצבים פנימיים.

אני לא מציעה כאן מודל. אני מנסה להציע כאן כיוונים כלליים לתיאור האטה בחינוך, כפי שאני מבינה, שיכולים לעבוד ברמות שונות עם מודלים שונים של חינוך. אני מציעה כאן שילוב של תפיסות של האטה + פרקטיקות והתנהגויות מאטות.

תפיסות של האטה

הנה מספר רעיונות ותובנות לגבי האטה בחיים ובחינוך. הם מהווים את הקרקע שמזינה את הפעולות והאינטראקציות בבסיס החינוך האיטי.

מאמץ נכון: מאמץ גדול מביא לאפקט גדול? לא בהכרח

פעמים רבות אנו מגלים כי מאמץ גדול לא מביא לאפקט גדול יותר מאשר מאמץ קטן. מאמץ גדול וקשה מצביע הרבה פעמים על מאבק, על התנגדות למהלכים טבעיים. דווקא שחרור והאטה יכולים להביא לתנועה. זה נכון לגבי כל השותפים במעשה החינוכי – תלמידים, מורים, מנהלים. למשל: כשיש התמודדות קשה עם משימה או פעולה ומתאמצים מאד להשלים אותה ללא הצלחה, לפעמים ראוי להרפות ולהגיע למשימה מאוחר יותר בגישה משחקית יותר, נינוחה. הרבה פעמים אנחנו משקיעים הרבה מאמץ בהכנת שיעור ובהעברתו, ונתקלים באתגרים וקשיים. ולפעמים, דווקא כשיש קלילות, השיעור זורם.

מינימליזם: פחות זה יותר

אתייחס לשני היבטים של מינימליזם בחינוך:

מינימליזם בלמידה ובעשיה: מינימליזם מאפשר שקט שבתוכו אפשר לזרום. פחות מקצועות לימוד יותר אינטגרטיביות – הפחתה ובחירה – מה חשוב ומה פחות, האם צריך הכל, על מה לוותר, הפחתת תזזיתיות. כמו כן, הפחתה ובחירה בדרישות ובמטלות. באופן כללי, לשים לב לאיכות ופחות לכמות – לתת יותר כבוד למה הילד לומד כשהוא באמת בתהליך משמעותי, כשזה שלו.

מינימליזם בשימוש בחומר ובחפצים – מינימליזם בא לידי ביטוי בצריכה ומתן כבוד לחומרים ולחפצים, תשומת לב לאפשרויות שימוש מגוונות, למחזור, להפחתת בזבוז.  מן הסתם, מתן כבוד ותשומת לב לחומרים וחפצים בסביבתנו, סביבת הכיתה, סביבת בית-הספר, תורם גם לאסתטיקה, סדר וניקיון.

נינוחות וקצב נכון

קשה לגלות כוחות פנימיים ולעבוד איתם כשיש לחץ ורעש. קשה גם להתחבר לתהליך למידה מעמיק בתוך עומס והאצה.

מקצבים פנימיים – לאפשר ללומד לפעול מתוך המקצבים הפנימיים שלו, ללא לחץ והאצה מבחוץ. בראיון של דני לסרי בפורום האטה בחינוך, אמר לסרי: "האטה זה לא עניין של מהירות, זה עניין של איכות". ואכן, כשילדים עובדים מתוך המקצב הפנימי שלהם, תהליך הלמידה עמוק, איכותי, והרבה פעמים גם הופך להיות מהיר ואינטנסיבי, אבל לא מואץ מבחוץ.

פרקי זמן של שהיה – למידה וחשיבה זקוקות לפרקי זמן של שהייה והאטה. לאפשר שקט חיצוני ופנימי. לאפשר חשיבה פתוחה, שהיה בסביבה מיטיבה, בטבע כמשאב לחשיבה.

תהליכים משמעותיים לוקחים זמן

חיבורים משמעותיים בין ילדים לבין תחומי תוכן, ומשימות משמעותיות לוקחים את הזמן שלהם. בדרך כלל, אין חיבור מידי ונדרש תהליך וזמן עד שנרתמת ההנעה הפנימית של הילד. לפעמים זה קורה אחרי חיפוש ובחירה מחודשים. יצירת הזדמנויות לילדים לפתח את תחומי העניין שלהם ואת מה שמסקרן אותם ללמוד היא תהליך מבורך, אבל חשוב לאפשר את זמן הנחוץ.

פרקטיקות האטה

תיאור של פרקטיקות עוזר לראות כיצד תפיסות של האטה יכולות להתממש בפועל. הפרקטיקות שאציג כאן מתייחסות באופן ישיר לחלק מהתפיסות שלמעלה.

פרקטיקה 1 – לאפשר לפעול מתוך מקצבים פנימיים

להמעיט בפעילויות שמכתיבות קצבים חיצוניים (הרצאה, למשל), ולהרבות בפעילויות שמאפשרות לילדים לפעול מתוך המקצבים הפנימיים שלהם – חקירה, פרוייקטים, עבודות בקבוצות, יצירה, שיח ועוד. שיח השתתפותי וחקר בקבוצות קטנות, מאפשר להתבטא בזמן המתאים, להחליף דעות, ולהשתתף באופן פעיל. גם יצירה פתוחה והזמנה לביטוי אישי הן פעולות שמזמינות את הילד לפעול מתוך המקורות הפנימיים שלו, מתוך הבנה שאין אפשרות להאיץ תהליכים של יצירה אותנטית. פעילויות שדורשות אקטיביות אמיתית כמו משחקים, יצירת פרוייקטים ומיזמים מונעות מהילדים, כאשר הם נלהבים ומחוברים אליהם.

פרקטיקה 2 – אתנחתא של נחת

גם בתוך זמנים מואצים יותר, אתנחתות יכולות לעזור. אתנחתות שבהן מאפשרים מרחב נינוח יותר לחשיבה, חלימה, שיטוט, ושיחה נינוחה. לפעמים דווקא בהפסקות הללו מגיעות פריצות הדרך הגדולות (יש לכך תיעוד מביוגרפיות של מדענים). וגם אם לא – זו עוד דרך לאיכות חיים. בעניין זה, שאבתי השראה מהמנחה שלי לדוקטורט, פרופ' אנדי דיססה  – הוא נהג ליצור מרחבי זמן בתוך פרץ העשייה המהיר והעמוס, לשיחות איטיות, עמוקות ופורצות דרך. בשיחות הללו, הזמן כאילו עצר, והיתה בהן הנאה אינטלקטואלית צרופה, ללא כל לחץ לתוצר או תוצאה. דווקא משיחות אלה נולדו התקדמויות משמעותיות.

פרקטיקה 3  – תשומת לב עדינה לתהליך של הילד

התבוננות ותשומת לב בתהליך של הילד – איפה הילד עכשיו, למה הוא זקוק עכשיו, מה השלב הבא בתהליך. להשתדל לא להאיץ, לא להציע את השלב הבא לפני שהבשיל. לאפשר לילד לחוות בעצמו את נפילת האסימונים, במקום להוביל אותו ולהסביר לו כדי שיבין.

פרקטיקה 4 – להאט כשמשהו חדש רוצה להופיע

לעיתים רחוקות אנחנו יוצרים ידע חדש. בדרך כלל אנחנו ממחזרים ומארגנים מחדש ידע שכבר קיים. היינו רוצים שילדים ילמדו ליצור את החדש, משהו רענן וחדשני שלא היה קודם. ישנם תרגילים שמאפשרים חשיבה אחרת שמקדמת את החדש (למשל, Thinking At the Edge, TAE). לאפשר שהות ומרחב לתרגילים האלה כדי ליצור את החדש.

אז לקראת השנה החדשה, האם היינו רוצים להאט בחינוך, ואם כן, איך להאט? בפוסט הזה ניסיתי לתת כמה רעיונות כיצד אפשר להאט בחינוך בשאיפה לקדם איכות ולמידה מיטיבה.

אם יש לכם רעיונות נוספים, או שיש לכם מה לאמר על מה שכתבתי כאן, אשמח אם תגיבו כאן למטה.