פרדיגמת ההתהוות

נדמה לנו שאנחנו תופסים את המציאות כפי שהיא. שהתבניות התפיסתיות שלנו הן המציאות עצמה. אבל למעשה, אין לנו גישה ישירה אל המציאות, ואנחנו תופסים אותה ומסבירים אותה דרך מסגרות תפיסתיות, דרך משקפיים מסויימים. הפרדיגמה הקיימת, הרווחת, זו המושרשת היטב בחברה המערבית, מאפשרת לנו לתפוס את המציאות בדרך מסויימת. אבל כפרדיגמה, היא איננה המציאות עצמה. יכולות להיות פרדיגמות אחרות דרכן נתייחס אל המציאות.

הפילוסופיה של ג'נדלין מציעה פרדיגמה אחרת והיא מאפשרת דרך חדשה להתבונן על המציאות והחיים. ד"ר נעמה בן דור* ואני קראנו לפרדיגמה הזו: פרדיגמת ההתהוות ואפיינו אותה. פרדיגמת ההתהוות מהדהדת גם עם פילוסופיות ותורות נוספות כמו בודהיזם, ופילוסופיות מזרחיות אחרות.

בפוסט קודם כתבתי על שינוי פרדיגמה במבט על. הפעם, אתמקד בדוגמאות מנקודות מבט של שתי הפרדיגמות. אציג שני פוסטים שכתבתי בפייסבוק. כל פוסט כתוב מתוך הנחות מוצא אחרות – זו של הפרדיגמה הקיימת, וזו של פרדיגמת ההתהוות.

פוסט ראשון – מהפרדיגמה הקיימת

בתחילת 2023 הדס שדות ואני רצינו לבחון רעיון חדש בשם: עוגן הורי (חקירת הידע ההורי שלי בתהליך TAE). הרמנו ערב חשיפה לרעיון של עוגן הורי במרכז קהילתי בן צבי ברעננה. לצורך פרסום ערב החשיפה כתבנו כמה פוסטים בפייסבוק.

יומיים לפני הערב הרגשתי שכדאי לכתוב עוד פוסט. זה לא היה צורך שנובע ממשהו בי שמבקש להתבטא.  זה היה פוסט "כי צריך": אולי אנשים שכחו, אולי עוד אנשים ירשמו, זה חשוב שיישאר בתודעה וכו'.

אז ישבתי וכתבתי:

הפוסט בפייסבוק

בפרדיגמה הקיימת אנחנו מניעים את עצמינו מתוך מטרות ומונעים על-ידן. המטרות חיצוניות לנו, גם אם אנחנו קבענו אותן. במקרה הזה, היה צריך לפרסם שוב את הסדנה, ואני פעלתי בהתאם למטרה הזו.

גם כשיש מטרה חיצונית אפשר למצוא דרך להתחבר לנביעה פנימית. הלא זוהי הסדנה שלי, והיא מתחברת למשמעות שאני חשה. אבל הפעם, בחרתי לכתוב מתוך דפוסים שגורים, ולהסתמך על כל מה שידוע לי על הסדנה. אימצתי מבנה שגרתי של פוסט הזמנה להרצאה. המבנה כולל את שם ההרצאה ומתי תתקיים, הסבר מהו עוגן הורי, מדוע כדאי להגיע, ומה יהיה בהרצאה.

הפוסט מסתמך על מידע שכבר ידוע לי. חלק מהמשפטים הועתקו ממקור אחר והודבקו. כל מה שכתבתי אני כבר יודעת וכותבת את זה מהראש למקלדת. אין כאן פעולת יצירה של משהו חדש.

פוסט שני – מפרדיגמת ההתהוות

כתבתי מאמר חדש בבלוג שלי. הרגשתי שהוא חשוב ומשהו בי ממש רצה להוציא אותו לעולם. מתוך חיבור להרגשה הזו כתבתי פוסט בפייסבוק.

לשבת מול תיבה ריקה

לפעמים אני כותבת את הפוסטים שמיועדים לפייסבוק בוורד, ורק כשאני מרוצה אני מעתיקה לפייסבוק. אבל הפעם הרגשתי שאני רוצה לכתוב את הפוסט ישירות במרחב הפייסבוק. כשאני עושה את זה יש לי תחושה שאני מרגישה את הקהל שלי. אני מרגישה מה נכון למדיום הזה ומה פחות, מתאימה את השפה למרחב הפייסבוקי. במקום לנסח רעיונות לעצמי אני מרגישה שאני מדברת לאנשים.

ישבתי מול תיבה ריקה של יצירת פוסט בפייסבוק והרגשתי את מה שיכול להיכתב…

האפשרות שלוקחת אותי הלאה

ישנו מגוון אפשרויות לכתוב פוסט שמזמין לקרוא מאמר בבלוג. בשלב זה, לא ברור לאיזו אפשרות אפנה. אני מתחילה באפשרות של להציג את המאמר בבלוג, לתת מוטיבציה לקריאה. אני לא מתקדמת הרבה ובמהרה מוותרת על האפשרות הזו. מוחקת. אני פונה לאפשרות נוספת שמתארת את ההתלהבות שלי מתהליך הכתיבה ומהפצת המאמר. מהר מאד אני מוותרת גם על אפשרות הזו. קשה להסביר מדוע הקול הפנימי הזה מבטל אפשרות אחת ומניע קדימה אפשרות אחרת. העובדה היא שהאפשרויות האלה נפסלות והחיפוש הפנימי נמשך. לאחר מספר נסיונות, אני מוצאת בתוכי קול אותנטי וכנה שמתייחס באופן ישיר לקושי למשוך אנשים לקרוא מאמרים שעוסקים בפילוסופיה של ג'נדלין. האפשרות הזו לוקחת אותי הלאה. זה מרגיש טוב, כמו שיחה מלב אל לב. זה גם נכון לי ברגע הזה, מתלכד עם התחושות העמוקות שלי לגבי המאמר הזה.

התהוות החדש וזרימה של כל היתר

אני כותבת ומרגישה כיצד הרעיון מתהווה. תוך כדי כתיבה אני חשה את התחושות הכרוכות בהפצת מאמר. בלי כל תכנון פורצות אל הכתב תובנות שמעולם לא כתבתי על היחס שלי לתגובות הקהל לסוג כזה של מאמר. הנה זה כאן:

הפוסט בפייסבוק

השורות הממוספרות שמופיעות בפוסט חדשות לי. מעולם לא אמרתי או כתבתי אותן כך. כשהן נכתבות הן כבר שלי. הן מאשרות לי את מה שאני מרגישה ועד כה לא ידעתי להגיד.

לקראת סיום כתיבת הפוסט כבר הייתי בתוך תנועה ובאופן טבעי הצגתי את המאמר בבלוג. המילים כמו כתבו את עצמן. הגיע הזמן לשגר את הפוסט לעולם, ואיתו את המאמר.

בין הפרדיגמה הקיימת לפרדיגמת ההתהוות

בין מטרה חיצונית לנביעה פנימית

כשאנחנו פועלים על-פי תכתיבים חיצוניים לנו הם מתפקדים כמטרות חיצוניות שלאורן אנו פועלים. כך בפוסט הראשון, היה צורך חיצוני לפרסם הזמנה לקראת הרצאה וצורך זה הפך למטרה. מטרה חיצונית שונה במהותה מנביעה פנימית להוציא משהו לאור, לבטא או ליצור. כך בפוסט השני, היתה נביעה פנימית להוציא לאור מאמר שנכתב. לכמיהה לצאת לאור לא היה זמן תפוגה, והיא מצאה את דרכה בפוסט אותנטי.

וודאות יציבה לעומת הליכה אל הלא נודע

המטרה בפוסט ראשון להפיץ מודעה לקראת הרצאה הובילה בטבעיות לשימוש בתבנית נפוצה לפרסום הרצאות. כשמשתמשים בתבנית כל מה שנותר לעשות זה לשבץ בתוכה את המידע המתאים. זהו תהליך של וודאות – התבנית ידועה ומוכרת, והיא מדריכה אותנו באיזה מידע (שגם הוא ידוע) להשתמש. הנביעה הפנימית מנכיחה מצב של אי וודאות. לאן תפנה הנביעה? לאיזה כיוון? מה תמצא בדרך? אולי הדרך תהיה חסומה? על ההולך אחר הנביעה הפנימית להסכים להתמודדות עם אי הוודאות והתעיה בדרך.

המרחב המנוסח וזה שאינו מנוסח עדיין

המילים בפוסט הראשון היו נגישות, חלקים שלמים של טקסט נכתבו בקלות, לפעמים הועתקו מטקסטים אחרים. המרחב של הפוסט הראשון הוא מרחב הדברים שכבר מנוסחים, שנוסחו על-ידי ועל ידי אחרים בעבר. זהו מרחב שמסתמך על השכל. לעומת זאת, בפוסט השני נדרשה חקירה פתוחה במרחב שאינו מנוסח עדיין. המילים והמשפטים התהוו מתוך תחושות של המשמעות המבקשת להתבטא. מתוך מרחב זה – המרחב הבלתי מנוסח עדיין גם החדש יכול להיוולד.

מרחב אינטראקציה

מאיזו עמדה כותבים פוסט? האם מעמדת הטקסט עצמו ומה צריך להיות בו, או מעמדה רחבה של אינטראקציה עם פוטנציאל של קוראים? הפוסט הראשון כתוב מעמדה של האלמנטים שצריכים להיות בטקסט שכזה, כתיבה טובה וזורמת של המשפטים, והמבנה לוגי. הפוסט השני נכתב מתוך תחושה של אינטראקציה עם הקהל. תמכה בזה הכתיבה הישירה במרחב של הפייסבוק. הפוסט התהווה בתוך מרחב האינטראקציה הייחודי הזה.

* ד"ר נעמה בן-דור – חוקרת תהליכי למידה מתוך דיאלוג ויצירת ידע משותף; מלווה אנשים בחקר תנועת הקשב במרחב; מוסמכת בהתמקדות וחשיבה בקצה הידיעה; מורה לויג'ננה יוגה; מתרגמת ספרים; מהנדסת מערכות מידע; מורה למתמטיקה. naamaglobal@gmail.com