בשבח המשמעת העצמית והחיצונית

שירה מתעמלת כבר שנתיים התעמלות קרקע ומכשירים. השנה התקבלה לנבחרת ובין לילה השתנתה חוויית הלימוד. היא נדרשת להגיע שלוש פעמים בשבוע לשלוש שעות בכל פעם. חיסורים ואיחורים לא מתקבלים בעין יפה, והשיעורים עצמם עמוסים ורוויי משמעת – אין ויתורים, הבנות נדחפות אל סף היכולת שלהן, האווירה קפדנית וחמורת סבר, ואף תנועה עצלה או מחופפת לא נעלמת  מעיני המאמנות.

שירה רק בת 7.

היא כל כך אוהבת להתאמן בבית להנאתה. לפעמים היא מתעמלת במשך חצי שעה או יותר, על מזרן, על הספה, על הדשא. היא אפילו אוהבת "ללכת בגלגלונים" ברחוב. התנועות זורמות ממנה, מתוך תנועת החיים שלה.

כמה שונות שתי סביבות האימון של שירה –  האחת, מתוך משמעת (עצמית וחיצונית), והשניה, מתוך תנועת החיים שלה שמנביעה תנועה זו או אחרת ברגע זה.

בתחילה, נראה היה לי שהאימון הספונטאני בזמנה החופשי הוא אימון מתוך תנועת החיים, ואילו האימון בנבחרת הוא משהו לגמרי אחר.

אז התחלתי לחקור…

אימון ספונטאני לעומת אימון עם משמעת (עצמית או חיצונית)

כמו תמיד, החקר מתחיל אצלי מהחוויות שלי –

היתה לי תקופה בחיים, לא מזמן, שמאד רציתי לרוץ. לאחר שנים של ריצה, רציתי להמשיך לרוץ, באופן כללי. אבל היה לי קושי גדול לקום מוקדם בבוקר ולצאת לרוץ. גם אם באופן כללי רציתי לרוץ, בשש בבוקר הגוף שלי ממש לא רצה לקום ולרוץ. במשך הרבה שנים היתה לי "משמעת עצמית" שתחזקה ריצה באופן קבוע. אבל הפכתי להיות מאותגרת.

יום אחד מצאתי את עצמי שואלת – בעצם למה אני צריכה לרוץ עכשיו? למה לעשות את המאמץ הזה? למה המשמעת העצמית הזו? למה לא לעשות דברים שנובעים ממני ברגע זה? למשל, יהיה לי ממש נעים לצאת לטייל בחוץ וגם זו פעילות גופנית ראויה.

כדי להחריד את שלוותי ואת איזור הנוחות שבתוכו התחלתי לשקוע, צצו ועלו המון תשובות שקשה להתווכח עמן: אני רצה כי טוב לי להרגיש שהיכולת שלי מתפתחת, תחושת המסוגלות שאני יכולה לגמוע מרחק של 10 ק"מ בכוח גופי בלבד, התחושה הנפלאה מרובת האנדרופינים שאחרי ריצה, תחושת הבריאות והחיוניות הכללית. אני יודעת שזה טוב לי, ואני יודעת את זה לא רק בראש. הגוף שלי יודע שהריצה מיטיבה עמו.

לאחרונה הצטרפתי לקבוצת ריצה, ואני מגיעה שלושה בקרים לרוץ. זה לא קל, זה דורש מאמץ בכל יום מחדש, אבל המשמעת  העצמית שמגובה במשמעת חיצונית של הקבוצה מאפשרת לזה לקרות. האיכויות של הריצה מורגשות היטב בגוף והן הסיבה שכל מערכת המשמעת הזו עובדת.

הנה מושג של ג'נדלין שעוזר להבין את ההבדל בין פעולה שנובעת באופן מיידי מתנועת החיים שלי כרגע, לבין פעולה שנובעת מתוך משמעת.

Motivation

(זה קשור למוטיבציה, אבל זה לא בדיוק המושג מוטיבציה שאנחנו מכירים).

כשבעל חיים רעב, יש לו שאיפה (אימפליינג, תנועת חיים) לשובע. אם יש אוכל נגיש, הוא אוכל, והשאיפה לשובע נישאת קדימה.

אבל, במקרים רבים, אין אוכל נגיש. השאיפה לשובע נמצאת בתוך ההליכה ביער במשך הלילה, החיפוש אחר טרף, הציד וכו'. ללא השאיפה המובלעת לשובע, לבעל החיים אין שאיפה להליכה וחיפוש בלילה, אין לו גם שאיפה לרדוף אחרי טרף.  יש לו שאיפה לשבוע, והשאיפה הזו מובלעת בתוך כל הפעולות שהוא עושה.

This is not a new implying just of behavior, but part of the body-process in which the behavior is a detour… The whole sequence is implied since the body implies the resumption of the body-process.

(Gendlin, APM, p.100)

כלומר, אין כאן שאיפה (אימפליינג) להתנהגות עצמה (הליכה בלילה, מרדף אחר טרף), אלא היא חלק מהתהליך הפיזיולוגי של הגוף (רעב-שובע) שההתנהגות היא מעקף/דרך להשלים אותו.

השאיפה לתחושה הטובה ולבריאות מובלעת בתוך הקימה בבוקר, לבישת בגדי ריצה והריצה עצמה. האימון עצמו הוא סזיפי, קשה, מאמץ. אבל הוא המעקף/הדרך להגיע אל התחושה הטובה ואיכות החיים.

למידה מתוך תנועת החיים עם או בלי משמעת

ילד נמצא בסביבה עם שאיפה (אימפליינג, תנועת חיים) למשחק, לעניין, להפתעה, לכיף. יש פעילויות שנושאות אותו קדימה באופן מיידי, והוא זורם אליהן, נישא הלאה, יוצר ונהנה. זה בדיוק כמו בעל החיים הרעב שפוגש במזון ללא צורך לחפש אותו.

ישנן סביבות למידה שיש בהן "מזון" נגיש באופן מיידי. הן נושאות קדימה את השאיפה שלו לעניין, להנאה, למשמעות. ילדים משתתפים בפעילויות בהנאה ובעניין שלא מתוך משמעת עצמית. הן עושים זאת כי הפעילות עצמה נושאת אותם קדימה.

אבל לא כל פעילות נושאת קדימה כל ילד ובכל זמן. קצת כמו אימון ריצה. מה אז?

כמו ריצה, כשיש לילד שאיפה לאיכות מסויימת של הדבר שהוא לומד (פיתוח יכולת נגינה, לימוד קריאה, לימוד שפה, הבנת משמעויות היסטוריות, ספרותיות, סיפוק ועניין ביצירת פרוייקט אישי ועוד) השאיפה הזו תהיה מובלעת גם בתוך פעילויות סזיפיות, קשות ומאמצות. השאיפה לאיכות הזו מייצרת את המשמעת העצמית לבצע משימות שאם לא היתה מובלעת בהן, הן לא היו נושאות קדימה.

גם משמעת חיצונית תומכת בתהליכי למידה כאשר השאיפה לאיכות מסויימת מובלעת בהן. אם אדם נתון במסגרת למידה שמוחזקת על-ידי משמעת חיצונית, אך ללא שאיפה לאיכות כלשהי, זו אינה למידה מתוך תנועת החיים. זוהי למידה כפויה מבחוץ.

מי ייתן ונשכיל להתמיר סביבות כופות כך שהלמידה בהן תהיה מתוך תנועת החיים של הילד באופן גלוי או מובלע.