הקשבה 'למצפן חינוכי אישי' – סדנה עם צוות חינוכי

מאת ד"ר אורית פרנפס ותומר שגב*

תקציר

מצפן חינוכי אישי יוצא לדרך.
בתחילת החופש הגדול קיימנו סדנה ראשונה בת 10 שעות עם צוות מורים בבית-ספר על יסודי איזורי בעמק יזרעאל. הנכחנו את האפשרות של ניסוח מהות חינוכית של המשתתפים באמצעות פרקטיקות מתקדמות של הקשבה וניסוח משמעות בתוך קונטקסט צוותי, שיתופי ותומך.

פתח דבר

בהפסקות של הסדנה זה מתבהר לנו. אנחנו רואים את המורים מחוברים לטלפון, בודקים הודעות מתלמידים, ממורים עמיתים, מדברים אחד עם השני בדחיפות על כל מיני מצבים: הבגרויות שקורות ממש עכשיו, מורה שלא יכולה להגיע, ענייני ציונים, בעיה אישית עם תלמיד שעוד אין לה פתרון, ועוד דברים שהיו שם באוויר, ואנחנו כאורחים חיצוניים לא יכולנו להבין. הייתה שם תכונה של כוורת דבורים. וגם לחץ, ודחיפות וחוסר פניות. אחרי הכל, החופש לא באמת מתחיל בעשרים ביוני.

בהתמסרות אין קץ, המורים שאובים אל תוך המקצוע שלהם, התלמידים שלהם, העשייה שלהם, האחריות שלהם שאף פעם לא באמת נגמרת. הם מונעים מתוך מה שקורה, מגיבים לסיטואציות שמתרחשות ותובעות את תשומת ליבם, מעבירים חלק מהדברים לאוטומט, וממשיכים מיום אחד למשנהו מתוך אינרציה ועומס עבודה.

בהפסקות של הסדנה זה מתבהר לנו. הפער בין היומיום העמוס והחפוז, לבין ההזמנה שלנו להקשבה פנימה וחיבור ל'מצפן חינוכי אישי' נוכח כאן עכשיו.

ובכל זאת…
אנחנו מגיעים עם הזמנה אותנטית ורצינית לעצור לכמה שעות ובמקום להפנות את תשומת הלב החוצה – למה שנחוץ לעשות, להפנות אותה פנימה – למה שחשוב לעשות, כדי לאפשר שלמות ודיוק של איכות הפעולות. לכוונן את המצפן החינוכי האישי שלהם מתוך המקורות העמוקים של הידיעה הפנימית, כדי לנוע בעולם עם כיוון ברור וייחודי. להקשיב פנימה ברגישות למשמעות הגולמית שמתהווה מאינספור חוויות והתנסויות חינוכיות, ולחלץ ממנה את האמת החינוכית שלהם, שהיא רק שלהם, ואין עוד בעולם אדם שמחזיק באמת המדויקת הזו.

איך עוצרים הכל ומקשיבים? פשוט כך, עוצרים הכל ומקשיבים.
ואז, מקשיבים אפילו עוד יותר לעומק.

אנחנו נותנים הנחיות מדויקות למספר צעדים של התהליך, הם עובדים בזוגות בהקשבה פנימית והדדית, והתהליך הולך ומעמיק. מסתבר שגם בתוך העומס והאחריות הכבדה, מורים מעריכים כל כך את האפשרות לעצור, להיות עם עצמם, לתת למה שחי בתוכם תשומת לב ממוקדת, ולנסח מתוך זה משהו חדש, מדויק שמבטא אמת שלהם.

"אני חושבת שהמתנה הכי גדולה ביומיים האלה היתה באמת המקום המאפשר הזה, שניה להסתכל על עצמינו פנימה, כי זה לא דברים שקורים לנו ביומיום, ואין לנו הזדמנויות לדברים האלה ביומיום, כי בסוף מי שאנחנו, כמו שאמרנו קצת אתמול, משהו שאנחנו מביאים זה התפתחות ובשלות שלנו. אני חושבת שזה בסוף מגדיל כל אחד מאתנו והופך אותנו ליותר בשלים ויותר מפותחים ואחר-כך זה נותן את אותותיו גם בדברים אחרים." (מיכל, רכזת שכבה, משתתפת בסדנה)

בסיס חשוב ליצירת הקשבה

אחד התנאים המשמעותיים ביותר להצלחת הסדנה הוא ההכנה והנכונות של בית-הספר.
הגענו ליום הסדנה הראשון כשהכל מאורגן, בית-הספר ערוך ומוכן, 13 משתתפים מגיעים בזמן (נו, טוב, כמעט כולם), בספריה מעוררת ההשראה של בית-הספר כשהכל מוכן ומחכה לסדנה שתתחיל.

כמה חיוני הקשר עם מנהל שמעוניין בסדנה מסוג כזה ומבין את הערך והמשמעות לצוות שלו. מתוך עשרות מורים של בית-ספר מאד גדול, הוזמנו לסדנה חברות וחברי הצוות המוביל של בית-ספר: רכזות שכבות, רכזי מקצוע, מנהל פדגוגי, שתי מנהלות חטיבה ומנהל בית-ספר, שבאופן מעורר הערכה וחשוב ביותר, פינה יומיים שלמים להשתתפות בסדנה בעצמו. ההכנה לסדנה כללה גם הבהרה חד משמעית שאי אפשר להצטרף באיחור או להפסיד חלקים מהסדנה, גם אם מדובר ב 10 שעות של סדנה – יומיים מ 9 עד 14.

כל זה היה תובעני במיוחד עבור המשתתפים בימים הראשונים של החופש הגדול, אבל הגיבוי של ההנהלה והגישה הרצינית והבלתי מתפשרת, אפשרו שקט והתמסרות לעבודה עצמה.

"אני ממש מרגישה שזה מחזיר את הניצוץ בשנה שהיא כל כך טעונה וכל כך מתישה, יש משהו בשיח הזה שמזכיר רגע את הניצוץ גם ברמה האישית אבל באמת גם ברמת האנשים שאני עובדת איתם" (נגה, מנהלת חטיבת הביניים, משתתפת בסדנה).

מרחב להקשבה

הייחודיות שבסדנה הזו נבעה משילוב מאוזן שעשינו בין פרקטיקה ייחודית של פרופ' יוג'ין ג'נדלין – Thinking At the Edge (TAE) לבין עיסוק משמעותי בחינוך. זו סדנה למורים, וחשוב להם לעסוק בתכנים חינוכיים. יחד עם זאת, לא הבאנו שיטה חינוכית, ולא נתנו עצות חינוכיות, אלא הבאנו כלי מאד ייחודי שבו יוכלו לעבוד עם המהות החינוכית שלהם עצמם. גם לקבוצה מנוסה כזו, הבאנו דרך לדבר על חינוך באופן חדש. בדרך של הקשבה אחרת.

הקשבה לעצמי – הקשבה והתבוננות שמהותן חיבור אל משמעויות פנימיות, ובריאה של החדש מתוכנו. ההקשבה הפנימית משמשת כלי לדבר את החזון שלנו, את מה שייחודי ומשמעותי בעשייה שלנו, ואיך להישאר אתו חי וטרי בתוך הנסיבות המשתנות, ולעיתים מבלבלות, של הסיטואציה החינוכית. הרעיון הוא להפנות תשומת לב למקורות החוויה הפנימית ולחוש את המשמעות שאין לה מילים, זו שעדיין אינה מנוסחת, ולהתחיל להתנסח משם. המשמעויות שאנחנו עדיין לא יודעים לנסח הם המקומות פורצי הדרך, שאם ננסח אותם נוכל להתקדם.

מבחינתי הפרקטיקה… שנדע לעצור ולהסתכל על עצמנו ומי שאנחנו, בהמולת היומיום בבית-ספר. שתוך כדי שיעור, מפגש או שיח אני אדע להיות באי ידיעה, שתלמיד יעז לא לדעת, שאיש צוות או הנהלה ידע לא לדעת, שנדע להקשיב, כולנו, לתוך עצמנו, שנהיה קשובים למשאבים הלא מילוליים המתנהגים… עברנו פה תהליך משמעותי, מבחינתי זו פרקטיקה. אני עברתי כאן משהו, בהסתכלות שלי כולנו עברנו פה משהו, אנחנו יוצאים אחרת, והתלמידים יפגשו מישהו שהוא קצת שונה" (אלירז, סגנית מנהלת חטיבת הביניים, משתתפת בסדנה)

הקשבה לאחר – כדי להקשיב לעצמינו, מאד תומך אם מישהו מקשיב לנו כשאנחנו מנסחים את מה שאנחנו חשים בתוכנו. זו הסיבה שהפרקטיקה מבוססת על עבודה בזוגות. בשיח רגיל אנחנו רגילים לספר ולתאר, ובן שיחנו מעיר, מוסיף משלו, נותן עצות, מביא את עצמו לשיחה. כאן זה אחרת. כאן, בן זוג אחד מקשיב לעצמו פנימה, ומנסח משם (המנסח), ובן הזוג השני מקשיב לו ותומך בתהליך הניסוח (המקשיב). התמיכה בתהליך הניסוח כוללת הקשבה עמוקה, כתיבה במילותיו של המנסח, ומידי פעם "הדהוד" דבריו (חזרה על דברים שהמנסח אמר במילותיו המדוייקות). ההדהוד הוא כלי חזק, כי כשהמנסח מקשיב למילים שניסח אך מגיעות מבחוץ, זה מחדד ועוזר לדייק את הניסוח, וגם מעמיק את הקשב פנימה. המקשיב לא מפרש, לא מציע רעיונות משלו, לא מזדהה, לא מאשר או שולל, ובאופן כללי לא מביא שום דבר מקורי מעצמו. זה מאד קשה וצריך להתרגל לדרך השיח הזו, אבל העבודה הזוגית הזו בעלת עוצמה באופן שבו היא תומכת בהקשבה לידיעה הפנימית. זו חוויה חזקה מאד לאדם להיות מוקשב כך על-ידי אדם אחר באופן הזה.
קשה לתאר את החוויה הזו במילים – יש לחוות אותה כדי להבין.

"אני רוצה להגיד שאחד מהדברים שאני לוקחת מפה מלבד זה שזה פיענוח אחרי שנים לדעתי, זה כלי של הקשבה בצניעות ובענווה. שהידע לא אצלי, אלא הידע הוא אצל מי שיושב מולי. זה ישר התחבר לי לשיחות המחנכים שאנחנו עושים לפני התעודות. אני חושבת שזה כלי שאנחנו יכולים להשתמש בו שם וזה ייקח אותנו צעד אחד קדימה." (שיר, רכזת לשון בחטיבה עליונה, משתתפת בסדנה)

מה מגלה לנו המצפן שלנו?

רק לפני מספר חודשים נולד 'מצפן חינוכי אישי', והוא כבר חי ובועט, ומבקש את צעדיו הבאים בעולם. מאז הסדנה, פועלת בנו תחושה חזקה של האפשרות למשהו חדש ובעל עוצמה. מתוך ההתנסות שחווינו, יש ב'מצפן חינוכי אישי' פוטנציאל לערך משמעותי עבור מורים, צוותים חינוכיים ובתי-ספר. הערך אינו נמצא ברמה של פתרון בעיות קיימות מידיות, אלא ברמה של הזמנה למשהו חדש שיכול ליצור טרנספורמציה עמוקה בשיח, בהקשבה ובהתנהלות.

"אז מצד אחד זה עבודה אישית של כל אחד עם עצמו, אבל היא לא מנותקת מהקונטקסט עבודה שלנו. ואני חושבת שהיה פה משהו מאוד מאוד מיוחד בשיח הזה שהוא מצד אחד כל אחד לעצמו, אבל שלנו כבית ספר, שלנו כהנהלה, שלנו כצוות מוביל בבית ספר. זה אני חושבת החלק המיוחד בזה". (הילה, מנהלת חטיבה עליונה, משתתפת בסדנה)

אנו עם הפנים להתנסויות נוספות עם צוותים של אנשי חינוך, שמתחברים לאפשרות של ניסוח המהות החינוכית שלהם באמצעות פרקטיקות מתקדמות של הקשבה עצמית וניסוח משמעות חיה, בתוך קונטקסט צוותי, שיתופי ותומך.

בעצם, אולי מבלי לכוון לכך, נוצר 'מצפן חינוכי אישי' גם לעצמנו…

"אני אגיד, שכמעט בכל תהליכי השינוי, והמון בתי ספר עוברים תהליכי שינוי, מסתתרת איזושהי הנחה סמויה – שלפעמים היא סמויה ולפעמים היא יותר גלויה, שרק אם נעשה אחת-ושתיים-ושלוש נראה את ה"אור הגנוז", באיזשהו מקום. ופה לא היה שום אור. זאת אומרת, אמרו לנו – אתם האור… פה היה הרבה כבוד למה שאנחנו רוצים, ובעיני זה הדבר הבאמת חשוב. " (דודו, מנהל בית-הספר, משתתף בסדנה)

* כתב איתי את הפוסט הזה, שותפי ל'מצפן חינוכי אישי' – תומר שגב. תומר הוא בעל תואר מוסמך בפיסיקה יישומית בתחום הלייזרים, והסמכה ב'התמקדות' בעולם ההקשבה. יוצר חיבורים בין תחומים, בין אנשים, בין רעיונות ובין דיסציפלינות. עוסק הרבה שנים באזורי התפר שבין טכנולוגיה, מנהיגות, שינוי וחינוך. מאמין בפיתוח הקשבה כפרקטיקת שינוי ישראלית.

תודה לליטל חן והדס שדות, שותפות בצוות החשיבה והפיתוח, על נוכחותן החשובה בסדנה, על התמיכה, וגם על התמונות