על שינוי פרדיגמה

פרופ' יוג'ין ג'נדלין לא רק מציג רעיונות חדשים, אלא יוצר פרידגמה חדשה. 

על הפרדיגמה החדשה למדתי והבנתי מד"ר רוב פארקר, בקבוצתו אני קוראת עכשיו שני ספרי פילוסופיה של ג'נדלין. נחשפתי ולמדתי לראשונה את הפילוסופיה של ג'נדלין אי שם בשנת 2015 בקבוצת למידה שהובילו דנה גניהר ודן שאכטר. אפשר לומר שהמפגש הזה היה נקודת מפנה במהלך של חיי. מאז אני קוראת את שני הספרים האלה שוב ושוב, הלוך והעמק, חזור והתבונן, עם בנות זוג, ובקבוצות קטנות.

השנה, החלטתי לקרוא שוב את שני הספרים בקורס מתמשך שמציע ד"ר רוב פארקר, הוא עצמו למד במשך שנים "אחד על אחד" עם ג'נדלין. ואלה הספרים:

A Process Model (1997/2018)

Experiencing and the Creation of Meaning (1962)

בשיעורים של רוב פארקר, התחדדה אצלי התפיסה שג'נדלין מציע בפילוסופיה שינוי פרדיגמתי של ממש.

לרגע אקדים את המאוחר ואספר שבשותפות עם ד"ר נעמה בן-דור*, אנחנו יוצרות מהלך שנקרא "פרדיגמת ההתהוות" והוא יובהר תוך כדי הקריאה. בסיום הפוסט תהיה גם הזמנה להצטרפות למהלך הזה.

הפרדיגמה הקיימת

אנחנו לא תופסים את המציאות, את העולם, כפי שהוא. אנחנו תופסים את העולם סביבנו ומסבירים אותו דרך איזשהן מסגרות תפיסתיות, דרך משקפיים מסויימים. הפרדיגמה הקיימת, הרווחת, זו המושרשת היטב בחברה המערבית, מאפשרת לנו לתפוס את המציאות בדרך מסויימת.

בפרדיגמה הקיימת העולם עשוי מאובייקטים, יחידות יחידות. אני יחידה ובדידה והאחריות על חיי היא עלי, אירועים בחיים שלי הם יחידות בדידות, בני אדם הם יחידות שיש ביניהן קשר. היחידות הן נפרדות ושומרות על זהות קבועה ויציבה גם כשהן באות באינטראקציה עם יחידות אחרות. ג'נדלין מכנה את המודל או הפרדיגמה הקיימת "מודל היחידות".

את היחידות שמרכיבות את העולם אנחנו תופסים בחושים, מעבדים וחושבים עליהן בשכל, מתייחסים, ומדברים עליהן. יחידות מקיימות יחסי סיבתיות ביניהן – אנחנו יודעים שדבר מסויים גרם או יגרום לדבר אחר לקרות. מתוך הנחות יסוד אלה אנחנו סוללים ובונים את דרכינו בחיים. אנחנו נוהגים לומר לעצמינו שאם נעשה 1,2,3 כפי שצריך, נצליח להשיג את מה שרצינו. אנחנו יכולים להציב לעצמינו יעדים לעוד 3 שנים – שהעסק או הפרוייקט שלנו יצליח וירוויח וייצור תהודה כזו וכזו. בהתאם, נציב מטרות בדרך אל עבר היעד שקבענו.

לעיתים, אני מכנה את הפרדיגמה הקיימת: פרדיגמת הבנייה. בנייה היא תהליך של יצירה, הקמה או הרכבה של מבנה מכל סוג שהוא (ויקיפדיה). בהקשר שלנו – מבנה יכול להיות פרוייקט שלנו, הישג נכסף, או מימוש תכלית חיינו. בפרדיגמה הקיימת אנחנו בונים את הפרוייקטים וההישגים שלנו בחיים כמו מגדל מקוביות.

באופן אישי, חייתי את רוב חיי בתוך הפרדיגמה הקיימת, עם ביטחון שזו המציאות וככה היא מתנהגת.

מציאות ופרדיגמות

הפילוסופיה של ג'נדלין מציגה שינוי פרדיגמה. בתרבות המערבית אנחנו תופסים את המציאות בדרך כלל דרך משקפי הפרדיגמה הקיימת, אבל בגלל שהורגלנו להתבונן במציאות דרך המשקפיים האלה, אנחנו שוכחים שאלה משקפיים, ויוצרים זהות בין המשקפיים למציאות עצמה.

פרדיגמות שונות תופסות את המציאות מנקודות מוצא אחרות. יש אפשרות לדלג ביניהן. ניתן לפעול מתוך הפרדיגמה הקיימת לשימושים מסויימים, ולעבור לפרדיגמות אחרות במצבים אחרים. אין פרדיגמה נכונה יותר או טובה פחות. אין פרדיגמה שמייצגת טוב יותר את המציאות. המציאות היא המציאות. במצבים מסויימים, משקפי פרדיגמה אחת משמשים אותנו טוב יותר. במצבים אחרים, משקפי פרדיגמה אחרת יוצרים בנו תובנות עמוקות יותר.

רוב פארקר משתמש בתמונה הבאה כדי להציג את התפיסות הפרדיגמטיות:

במבט ראשון אנחנו רואים בתמונה תוכי אדום. אבל יש דרך לראות בתמונה אשה. (רמזים והנחיות כיצד לראות אשה בתמונה מובאים בסוף המאמר **).

כשאנחנו מסתכלים על העולם דרך הדפוסים אליהם הורגלנו, אנחנו רואים רק את התוכי. יתר על כן, אנחנו חושבים שהתוכי הוא הוא המציאות עצמה. באותו אופן, אנחנו חושבים שהפרדיגמה הקיימת היא היא המציאות.

כשאנחנו לומדים ומתכווננים לראות אישה בתמונה, זה לוקח זמן, אנחנו זקוקים לעזרה, להכוונה. הרי מאז הגיענו לעולם ראינו בתמונה רק תוכי (באנלוגיה). כאשר אנחנו לבסוף מצליחים לראות אישה בתמונה קורים מספר דברים:

1. אנחנו מבינים שפרדיגמות אינן המציאות. הן רק משקפיים שמאפשריםלנו לראות את המציאות בדרך מסויימת. אנחנו יכולים להחליט איזו פרדיגמה שימושית יותר ומתי.
2. אנחנו לומדים דרך חדשה להתבונן במציאות – כיצד הדברים מתלכדים עם הניסיון ועם החוויה שלנו, ואת עומק הדברים.
3. פרדיגמה חדשה עוזרת לנו להתבונן ולהבין תופעות שלא יכולנו להבין אותן בפרדיגמה הקיימת. למשל, משמעות, התפתחות, חוויה, תהליכי חיים.

הפרדיגמה החדשה – פרדיגמת ההתהוות

בתרבות שלנו רגילים לתפוס את החיים ואת כל מה שסביבנו בדרך אחת (בדרך כלל) – אנחנו רואים תוכי אדום. זו, לעיתים קרובות, הדרך היחידה שאנחנו רואים – יחידות, יחסי סיבתיות, מטרות ויעדים.

אבל לפעמים אנחנו מרגישים שיש עוד, שיש מה שלא מצליח להיות מוסבר, שיש משמעויות שפרדיגמה הקיימת לא מצליחה לראות או להסביר, שיש עוד עומק שמבקש להתגלות, ועוד רוחב שקשה לתפוס. לפעמים, יש תחושה שמצבי חיים מסויימים זקוקים להסבר שהוא יותר מסיבתיות בין דברים, יותר מיחסים לוגיים.

ג'נדלין מציע פרדיגמה חדשה שמאירה באור חדש היבטים שלא מקבלים מענה ראוי בפרדיגמה הקיימת. הפילוסופיה של ג'נדלין יוצרת פרדיגמה חדשה להתבונן דרכה על תהליכי חיים, משמעות, חוויה ועוד. ד"ר נעמה בן-דור ואני קראנו לפרדיגמה החדשה – פרדיגמת ההתהוות. זו פרדיגמה שניזונה גם מתורות ופילוסופיות אחרות, כדוגמת תורות מזרחיות.

פרדיגמת ההתהוות מאפשרת לנו לראות ולהבין דברים אחרים. למשל, דברים לא נבנים ישירות מתוך דברים אחרים, החיים שלנו לא נבנים כמו מגדל של קוביות, אלא מתהווים. חשוב לא לחסום את ההתהוות הזו בנסיון להכריח את הצעד הבא להיות כפי שאנחנו רוצים שהוא יהיה. 

פרדיגמת ההתהוות מתייחסת לאי-ודאות כמובנית בתהליך החיים. הצעד הבא אינו ידוע כל עוד לא התרחש. אנחנו בזרימה שיש בתוכה לא ידוע. הלא ידוע אינה מילת גנאי. בלא ידוע טמון הפוטנציאל למשהו חדש שיוולד.
במאמר זה אינני מפרטת לעומק את ההיבטים של פרדיגמת ההתהוות, אשאיר את זה למאמר הבא. אבל אתן טעימה מההבדל בין הפרדיגמות באמצעות הדוגמה הבאה של כתיבת חיבור.

דוגמה – כתיבת חיבור

הפרדיגמה הקיימת

משימת "כתיבת חיבור" כפי שזכור לי מימי התיכון מוטמעת בהנחות הפרדיגמה הקיימת. התלמידים לומדים לכתוב חיבור במבנה מסויים, בתבנית מסויימת. כל חלק בחיבור כולל פרטי מידע שהתלמיד מלקט ומארגן כדי ליצור טיעון קוהרנטי. בתהליך הכתיבה התלמיד מתכנן מראש את המבנה של הכתיבה ומה ייכתב בכל אחד מהחלקים. למעשה, הוא רק מוציא לפועל את מה שתכנן והחליט מראש לכתוב.

לפעמים, התלמיד יכול להרגיש שמשהו לא מסתדר. על התלמיד להחליט מה לעשות במצב הזה – האם "להדביק פלסטר" ולהמשיך לכתוב על-פי התכנית עד להשלמת הכתיבה? או רגע לעצור ולהרגיש איך ממשיכים מכאן? אולי לשנות משהו עוד קודם, להגמיש את התכנית?

במקרה רבים הדחף להשלים את המשימה מאיץ ומפתה "לשים פלסטר" ולהמשיך. הרבה פעמים אפשר לעשות את זה בלי שזה יהיה מורגש כלפי חוץ. התלמיד יסיים את הכתיבה בתחושה שעשה את מה שהיה צריך, וזה "בסדר". ייתכן שגם יקבל "ציון טוב" ואולי זה מה שחשוב. האם יישאר בתחושה שזה יכול היה להיות טוב יותר, נאמן לו יותר?

הדוגמה היא של כתיבת חיבור מימי התיכון. אבל כמה פעמים זה קרה לנו? בלימודים, בעבודה, בעוד תחומים בחיים?

פרדיגמת ההתהוות

יש לנו משימת כתיבה. למשל, אנחנו רוצים לכתוב פוסט בפייסבוק, או בבלוג. יש לנו רעיון ואנחנו מתחילים לכתוב. אנחנו לא מתכננים מראש איך נציג את הרעיון ומה בדיוק נכתוב, אבל אנחנו נותנים אמון בתהליך. יש לנו כיוון. אין לנו יעד או מטרה ברורה. רק כיוון. אנחנו כותבים מתוך תחושות פנימיות ומתוך חיבור למשמעות שבתוכנו.

באיזשהו שלב אנחנו מגיעים לקצה. הכתיבה שלנו רוצה להמשיך, אבל אנחנו לא יודעים איך. המילים לא מגיעות. נתקענו. אנחנו מנסים שוב ושוב, ונשארים בקשר עם המשמעות שמבקשת להיכתב אבל לא יודעת עדיין איך. אנחנו לא מוותרים. אם לא מגיע המשך שמרגיש טוב אנחנו לא מניחים למשהו לא מדוייק להמשיך את הכתיבה. במקום זה, אנחנו מעדיפים לעצור, ולחזור מאוחר יותר. עד כשמגיע משהו שהוא טוב, שמרגיש לנו נכון. משפט חדש נוצר מתוכנו והוא מקדם אותנו הלאה.

הכתיבה מתחילה מהמקום בו אנו נמצאים, מתפתחת ומתהווה. היא לא מצייתת לתכנון או החלטות מראש. יש כיוון ויש תחושה חזקה של מה שצריך להיכתב עכשיו. בסיום הכתיבה אנחנו משתאים כיצד נכתב קטע הכתיבה – מעולם לא ידענו שכך זה ייראה, הוא נולד בתהליך הזה.

מהלך פרדיגמת ההתהוות

מהלך פרדיגמת ההתהוות מתחיל בהנחת התשתית להכרות עם פרדיגמת ההתהווות. במהלך מאי-יוני 2024 קיימנו 5 מפגשים ראשונים להנחת התשתית – בהובלת נעמה בן-דור ואני.

צעדים נוספים מתהווים להמשך הדרך. כדי להיות שותפים לתהליך הזה, אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת הווטסאפ השקטה של פרדיגמת ההתהוות:

קריאה נוספת בעניין:

בפוסט בבלוג "להתכוונן ובו זמנית לשחרר את הכוונה" יש עוד דוגמאות שעוזרות להבין את הרוח של פרדיגמת ההתהוות.

* ד"ר נעמה בן-דור – חוקרת תהליכי למידה מתוך דיאלוג ויצירת ידע משותף; מלווה אנשים בחקר תנועת הקשב במרחב; מוסמכת בהתמקדות וחשיבה בקצה הידיעה; מורה לויג'ננה יוגה; מתרגמת ספרים; מהנדסת מערכות מידע; מורה למתמטיקה. naamaglobal@gmail.com

**איך לראות אשה בתמונה?
רמזים:

1. הפנים שלה נמצאים מתחת לעין ולכתם הלבן שמתחת לעין של התוכי.
2. הברך של האישה מקופלת, כאשר הברך היא הכנף הבולטת של התוכי.
3. הרגל השניה של האישה פשוטה, ארוכה למעלה, והיא הזנב של התוכי.
4. אחת הידיים של האישה מחבקות את הראש שלה מעל.

הצלחתם?