להתחבר למשמעות החינוכית בכל יום מחדש

כמו לכל אחד, זה קורה גם לי. גם אני מוצאת את את עצמי לפעמים לא טורחת להתחבר למשמעות שבתוכי.

לפעמים, אני שומעת את עצמי אומרת דברים שאמרתי הרבה פעמים, כי זה כבר מוכן לי. למשל, אני חוטאת בכתיבת פוסט בפייסבוק ומוצאת את עצמי ממחזרת את עצמי. אני חוזרת על דברים שכתבתי ונגישים לי, ולא מחדשת דבר. בעיקר לא מחדשת לעצמי.

או למשל, כששואלים אותי מה זה "מצפן חינוכי אישי" אני לפעמים מתעצלת להתחבר למשמעות שחיה בתוכי כרגע, כי זה דורש מאמץ, ריכוז, ונחישות. במקום זה, אני שולחת לאוויר את המסר השגור בפי, כמעט מדקלמת. ברגעים האלה משהו בתוכי קמל, כאילו שאני לא באמת מחוברת לעצמי. אני כמעט לא מאמינה לעצמי כי אמרתי משפט שאין לו כרגע חיים. כשאני מנותקת מהמשמעות החיה, אני לא משוכנעת, וגם לא יכולה לשכנע שהדבר הוא בעל ערך.

באופן אבסורדי, כשאני לא מחוברת למשמעות החיה – אני יכולה לשעמם את עצמי עם הדברים שאיתם אני מנסה לעניין אתכם! וכשזה קורה (לפעמים), אני בוודאות לא היחידה שמשתעממת.

אני שמחה שפתחתי את הפוסט הזה בדרך חדשה – מעולם לא כתבתי את הדברים האלה קודם. יצא לי להתחבר למשמעות שחיה בי עכשיו. היה לי חשוב בעיקר הפעם לא לכתוב מתוך אינרציה. היה לי חשוב לא למחזר תכנים שכבר כתבתי, אלא לכתוב משהו חדש לגמרי מתוך מקום שחי בי עכשיו.

להתחבר למשמעות החיה בעבודה החינוכית

אני רוצה לדבר אליכן.ם, מורות ומורים. כמה פעמים יוצא לכם.ן בשיעור להתחבר למשמעות שחיה בכן.ם? כמה פעמים אתן.ם מדברות.ים או פועלות.ים מתוך אינרציה? מתוך שגרה והרגל? כי צריך ללמד את החומר?

או באינטראקציה עם ילד או ילדה – האם אתן.ם מוצאות.ים את עצמכן.ם מדברות.ים או פונות.ים מתוך הדפוסים ששגורים במשך שנים?

עד כמה אתן.ם יכולות.ים להתחבר ביומיום למה שמשמעותי לכן.ם בעבודתכן.ם החינוכית?

כמה חדש נולד מתוככן.ם בימי השגרה האלה? עד כמה אתן.ם שולטות.ים בהתחדשות הפנימית שלכן.ם בתוך המקצוע הכל כך חשוב ומורכב הזה?

סיפור על "אני מאמין חינוכי"

לפני שנים לימדתי באוניברסיטת תל-אביב. במשך 14 שנים לימדתי קורס מיוחד בשם "מודלים חלופיים ללמידה והוראה". זכרונות נפלאים יש לי מהקורס הזה. היו לי שותפות.ים נהדרות.ים להוראת הקורס. גולת הכותרת היו הסטודנטיות.ים האיכותיות.ים שלמדו במסגרת התכנית לתואר שני בחינוך דמוקרטי. אחת מאבני הפינה של הקורס היתה כתיבה של מסמך "אני מאמין חינוכי". ייחסנו לכך חשיבות רבה, זמן, טיוטות ומשובים. זו אף פעם אינה משימה קלה.

הקורס כולו, ובתוכו כתיבת "אני מאמין חינוכי" איפשר לסטודנטיות.ים לעצור לרגע את העשייה ואת האינרציה. בהיותם כמעט כולם מורות ומורים, היה חשוב לאפשר מרחב לעסוק בשאלות מהותיות שנוגעות במקצועי ובאישי:

• מה משמעותי לי בחינוך?
• לשם מה אני עושה את מה שאני עושה?
• מה ייחודי רק לי ולדרך שלי בחינוך?
• מה אני מביא.ה לעולם החינוך?

המשימה של כתיבת "אני מאמין חינוכי" אכן איפשרה עצירה ומרחב לחקירה אישית.

אבל…

שנה אחר שנה, התברר שלרוב, כתיבת ה"אני מאמין חינוכי" נבעה ממה שכבר היה ידוע להן.ם. הסטודנטיות.ים כתבו דברים שנהגו לומר או להצהיר, או שכתבו דברים ששמעו או קראו שאיתם הזדהו.

אמנם, ה"אני מאמין חינוכי" הכיל היגדים שהאמינו בהם. אבל הדברים שכתבו היו:

• ידועים – מישהו אמר את זה קודם,
• כלליים – כל אחד יכול להגיד את זה,
• ליד ובערך – לא בדיוק, אבל איכשהו עובד

דבר לא היה חדש באמת. דבר לא התגלה מתוך הפעילות. רק ארגון מחדש של רעיונות שכבר היו ידועים.

ובעצם למה?

כתיבת "אני מאמין חינוכי" אותנטי, מחובר, משמעותי וחי, כרוכה בעצירה ובחישה של משמעות פנימית חיה. מה שמתנסח מתוך המשמעות הזו הוא חדש ומדוייק, וסביר שעד לרגע זה לא נכתב קודם.

זה קשה, ודורש מאמץ, ולרוב אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה.

להתחבר למשמעות חיה – לגלות את החדש שעוד לא ידוע

בקיץ 2019 למדתי את פרקטיקת "חשיבה בקצה הידיעה" של פרופ' יוג'ין ג'נדלין. הוקסמתי מההבטחה ומהפוטנציאל שזיהיתי בפרקטיקה – להגיע לידיעה שטמונה בתוכנו (מתוך אינספור התנסויות וחוויות חיים) אבל עדיין לא מנוסחת ולא נגישה לנו בהכרה ובחשיבה הרגילה.

את החיבור עשיתי מיד. הפרקטיקה הזו נותנת כלים לנסח "אני מאמין החינוכי" בדרך אחרת, עמוקה הרבה יותר.

בתחילת שנת הלימודים האקדמית 2019, שנתי האחרונה באוניברסיטת תל-אביב, החלטתי ליישם. אזרתי אומץ, והקדשתי מספר שעות למהלך של "חשיבה בקצה הידיעה" סביב כתיבת "אני מאמין חינוכי". תרגלנו את היכולת להתחבר למשמעות העמוקה שחיה בנו עכשיו ומתוכה לנסח את עצמינו ואת מה שאנחנו מאמינות.ים בו. החיבור הזה היה קסם כבר בהתנסות הראשונה. תהליך גילוי החדש, היצירה וההתפעמות של הסטודנטות.ים במהלכו מלווה אותי עד היום. חלקן.ם סיפרו לי כעבור שנים – שהוא מלווה אותן.ם.

חלפה שנה, או שנתיים עד שהרמתי את הרעיון כמהלך עצמאי. עזרה לי מאד השותפות עם איש יקר – תומר שגב. יחד עשינו פיילוט בזום (קורנה וזה…), ואחריו סדנאות לצוותי חינוך בבתי-ספר, ולצוותי הנחיה בארגונים חינוכיים. היה עלי ליצור תכנית שמתאימה את הפרקטיקה של ג'נדלין לצרכים של נשות ואנשי חינוך. הרעיון הוא ללמוד להתחבר אל המשמעות החיה ולנסח מתוכה את החדש, ולקחת אותו אל המעשה החינוכי. עבורי, זו ללא ספק, התכנית הכי מרגשת ומחדשת שיצרתי: "מצפן חינוכי אישי".

בתמונה, מרץ 2022 בביאנלה לחינוך עתיד בירושלים. עם תומר שגב, ועדי לוי מיכאלי שהצטרפה ותרמה מכשרונה במהלך התקופה.

מצפן חינוכי אישי

מצפן חינוכי אישי התרחב אל מעבר לגבולות כתיבת "אני מאמין חינוכי". הוא נועד לסייע לנשות ואנשי חינוך לנסח ולדייק את המשמעותי והייחודי להן.ם בחינוך. להתחבר למשמעות החיה, ולהפוך אותה לכוח בהתמודדות עם אתגרי החינוך היומיומיים.

אני מזמינה נשות ואנשי חינוך לפנות אלי – אם הן.ם מרגישות.ים את הדחיפות והחשיבות שבסוג פעילות כזו. זו תכנית "בוטיקית" לאלה שרואות.ים בה מרחב חיוני לעיסוק מקצועי, מעמיק ומהותי.

למידע נוסף בדף המידע "מצפן חינוכי אישי".