כתיבה: אורית פרנפס והדס שדות
סדרת בשבילי הלמידה – סיורים לבתי-ספר מעוררי מחשבה והשראה
הקדמה – בדרך לבית-הספר
בית ספר "מקומי" בנטף הוא בית-ספר בהקמה, בשנתו השניה.
יום הסיור היה אחד משני ימי היער השבועיים, לכן נפגשנו ביער, ולא במבנה הקהילתי של בית-הספר.
חנינו על דרך עפר בכניסה ליער לא רחוק מהיישוב נטף, בהרי ירושלים. שם פגשנו את לבה (Leeba) גלעד שפירא, שמלווה את בית-הספר בהקמה החל משנתו השניה. לבה שומרת את סיפור בית-הספר הייחודי למפגש שלנו עם ההורים והילדים, למרות סקרנותנו הגואה. היא מסבירה לנו על ליווי בית-הספר. ליווי הוליסטי שכולל עבודה עם ההורים ועם הצוות החינוכי, מתוך מה שקורה עכשיו כשהכל נמצא בהתהוות. כדי לשמוע ולראות עוד, אנחנו נכנסות לרכבים וממשיכות בנסיעה על דרך עפר בתוך היער, בנוף של הרי ירושלים. אנחנו עוברות בתוך חורשות של יער שרוף מהשריפה האחרונה, ומגיעות לחניון, לא רחוק ממקום הימצאם של הילדים. אנחנו מתיישבות סביב שולחן פיקניק גדול – אנחנו, המבקרות, לבה, וקבוצה של 4 הורים מקימים ומעורבים מאד בהתנהלות בית-הספר, כדי לשמוע סקירה על בית-הספר ותהליך הקמתו.
סיפור בית-ספר בהקמה, וסיפורים על חיי בית-הספר היו יכולים למלא שעות ארוכות, אבל היינו צריכות לקצר ולעבור לזירת ההתרחשות – שם קורים הדברים עצמם. יצאנו לטיול קצר אל פינה קסומה בלב היער שם פגשנו ב 19 ילדים בגילאי א-ה (כל ילדות וילדי בית-הספר), עם שניים מהמורים שלהם – אורן ורועי.
מבט על על בית-ספר "מקומי" בנטף
בית-ספר "מקומי" הוא בית-ספר בהקמה בנטף, בשנתו השניה.
השם "מקומי" עדיין לא התקבע, אבל צובר "לייקים" בקרב קהילת בית-הספר, ומצביע על המהות: "המקום שלי", האפשרות שלי להיות עצמי, במקום שלי.
לשם יש גם מובן נוסף שמתייחס ל"פדגוגיה מבוססת מקום", שמחוברת לקהילה, לאנשים, ליישוב נטף, ליער – החצר האחורית שלהם. בית-ספר הוא חלק אינטגרלי מהיישוב וסביבתו.
בית-הספר הוקם כבית-ספר ייחודי על-ידי קבוצת הורים, וגם היום הוא מאופיין בשותפות הורית משמעותית.
גם בשיחה איתנו ובסיור כולו היו ההורים חלק דומיננטי – ליוו אותנו ארבעה הורים: אב – יניב, ושלוש אימהות – שרי, נועה וניב.
בשנתים בהם קיים בית-הספר הוא עובר תהליך מרתק של גיבוש, עיצוב מהות וחזון, ומעבר ממעורבות הורית בלעדית להובלה של צוות חינוכי. אפשר לזהות מהסברי הצוות, ההורים ולבה, שמדובר כאן באירוע מתהווה שנמצא כל הזמן בתנועה, בהתנסות, בלמידה.
בית-ספר בהקמה
ראשיתו של בית-ספר בסגר השני. קבוצת הורים שחיפשה דרך לאפשר לילדים שגרה מעניינת, מיטיבה ובריאה בתוך מציאות לא פשוטה שנוצרה. חלק מהילדים היו עד אז במסגרות חינוכיות, וחלקם בחינוך ביתי. היו נסיונות לארגן יחד עם המסגרות החינוכיות הקיימות פתרונות יצירתיים, אבל כיוון שזה לא צלח, החליטו ההורים ליזום וליצור מרחב זמני לילדים שיאפשר להם להיות, ללמוד וולחבור לילדים אחרים. 30 ילדים השתתפו, חלק מהם אחים, בפעילויות מגוונות שהועברו על-ידי ההורים. בכל יום הוצעו לילדים כארבע פעילויות יומיות שהועברו על-ידי ההורים, והילדים בחרו ביניהם. כל הורה שילדו או ילדיו השתתפו היה מחויב להשתתף ולתרום מזמנו וכישוריו.
לתקופת הסגר, היה זה פתרון נפלא. אך מה קרה אחריו?
כשהסתיים הסגר ההורים חזרו לשיגרה ולעבודה ויחד איתם חזרו חלק מהילדים למסגרות הרגילות. אבל חלק מהמשפחות, דווקא חשבו שיש כאן משהו טוב ונכון שראוי לפתח עוד, ואולי להפוך לדרך למידה שרירה וקיימת. 12 משפחות המשיכו עד סוף השנה גם לאחר הסגר.
מהובלה הורית לצוות חינוכי
בתחילת שנת הלימודים החל תהליך שינוי מהותי –
- מבית-ספר שהתחיל כאילוץ לבית-ספר שנותן מסגרת קבועה
- מפעילויות בדידות לתהליך למידה אישי וקבוצתי מתמשך
- מהחזקת מגוון גישות חינוכיות שונות של הורים, לגיבוש של חזון משותף.
- מהתארגנות מבוססת קשרים וחברים, למבנה ארגוני מסודר יותר: פגישות חזון קבועות של הורים לגיבוש מהות חינוכית, ניהול הורי של ענייני כספיים, פדגוגיה, צוות, קהילה, ועוד
- מהובלה פדגוגית הורית להובלה פדגוגית של צוות חינוכי ומלווה מקצועית.
מה שראינו בסיור הוא שלב ביניים בתוך התהליך המתמשך הזה.
אחד הדברים המעניינים בבית-הספר הוא התהליך המרתק של התפתחות בית-ספר בהקמה הורית.
כפי שאחד ההורים אמר לנו: "יש המון דרכים להגיע למטרה, בזמן שגם המטרה משתנה"
לבה מוסיפה ומסבירה שבשונה מתהליכים של גיבוש מהות, וגזירת פרקטיקות מהמהות, כאן מתואר תהליך הפוך. יש פרקטיקה של התנסות טבעית, דרך המעשה. מהפרקטיקה לומדים הרבה דברים, ומתוכם צומחת המהות.
יחד עם המעורבות ההורית, ההתלהבות והשותפות, ההורים הבינו שהם לא יכולים להיות המורים בשטח, ויש צורך לגייס צוות חינוכי. בתחילת השנה הצליחו להרים את בית-הספר עם 19 ילדים ושלושה אנשי צוות, שאינם הורים מהקהילה. כל הילדים (ביניהם זוגות אחים) לומדים יחד במתכונת רב גילאית א-ה. בחלק מהפעילויות יש הפרדה לצעירים ובוגרים.
בית הספר פועל בימים ראשון עד חמישי בין השעות 8:00 עד 13:30, כמו מסגרות חינוכיות אחרות במועצה.
הם מעידים שנוצר מקום מקסים, וילדים שמחים מאד להגיע בבוקר, וגם חוזרים מאד מרוצים.
המיוחד והייחודי בבית-ספר "מקומי" בנטף
הילדים לומדים באופן קבוע בטבע. יומיים בשבוע הילדים לומדים ביער, ובימים האחרים הם לומדים במבנה שגם בו הפנים מעורבב עם החוץ. אנחנו ביקרנו ביום שני – יום יער, שבו לומדים מיומנויות יער, מדליקים מדורות, מתנסים בהסוואה, בונים "מלכודות" להטבעת צעדים של חיות (פעילות שראינו בסיור). אפשר היה לראות שהילדים משמשים בטבעיות ונוחות בכלים של חיתוך, גילוף, ולומדים להתמצא ולהסתדר בתנאים ביער.
היינו עם הילדים ביער במשך שעה וחצי. הם התנהלו בטבעיות בין הפעילויות. היה גם פרק זמן שבו הם עבדו בחוברות עבודה בחשבון, שפה ואנגלית – וניכר היה שנהנו מכך מאד, בצל העצים. לא ראינו ילדים משתעממים, או מתלוננים שאין להם מה לעשות. כולם היו עסוקים, אבל בנחת ובהנאה.
הילדים לומדים שלושה ימים במבנה קהילתי ביישוב נטף. המבנה משלב פנים וחוץ. חשוב לשמור על הלימה בגישה החינוכית במבנה וגם ביער.
זו מערכת השעות השבועית נכון לתקופה הזו:
הצוות
במקום היו שני מורים שהובילו פעילויות – אורן, מדריך טיולים במקצועו ועבד גם בהדרכת ילדים במסגרות שונות, הנחה את פעילות היער. הילדים נמצאים בסביבתו של אורן, נעזרים בו, ומקבלים ממנו הנחיות לפי צורך.
רועי, מומחה בכתיבה יצירתית, ואוהב לנגן בגיטרה עם הילדים, ישב בפינה אחרת עם חלק מהילדים והנחה אותם.
מורה נוספת, אלה (לא היתה היום) – מתמחה בעולם המחול והתנועה.
בבית הספר שלושה אנשי צוות. בכל יום נמצאים שניים מהם. יום אחד בשבוע נמצאים שלושתם. ביום הזה יש להם ישיבת צוות ארוכה, אחת לשבוע, אליה מצטרפת גם לבה. בנוסף, כל יום יש ישיבת צוות של חצי שעה בסוף היום של מי שנמצא באותו היום וכל בוקר ביער מתחיל בחצי שעה של מפגש בוקר, לפני שהילדים מגיעים, בדגש של התכווננות רגשית.
כל המורים מלמדים שיעורים מתוך תחומי העניין שלהם, אבל גם דברים אחרים שנדרשים (חשבון, למשל). חשוב להם שגם הילדים יהיו עדים לכך שהמורים שלהם עוסקים בתחומי העניין שלהם, ויחד עם זאת, בחלק מהזמן הם גם מלמדים תכנים שהם צריכים ללמד, כי זוהי המחוייבות שלהם – זה שיעור חשוב עבור הילדים.
אורן מסביר לנו שאחד הדברים החשובים עבורו הוא לתת לילדים כלי פנימי לתחזוקה וחיבור ל"מערכת ההפעלה" שלהם. הוא מרגיש שעבור ילדים רבים במערכת החינוכית "מערכת ההפעלה" כבר לא עובדת טוב, אולי אפילו מנוונת. לכן הם משתעממים, קשה להם למצוא עיסוקים. חשוב לו לעורר את המערכת שלהם כך שיוכלו ליזום, למצוא דברים שמעניינים אותם, לפתח יכולות בעצמם, לעורר בעצמם, לא לצפות שהמבוגר יאמר להם מה לעשות.
בתחילת השנה, כך אורן מספר, חשב ותכנן מה הוא יכול להביא לילדים, אילו תכנים הוא יכול ללמד אותם. במהלך הזמן, הוא הרפה בהדרגה מהמחויבות הזו, ואיפשר לילדים יותר חופש וביטוי.
כל מורה מלווה מספר ילדים באופן אישי, גם בקשר מול הבית. המורים אמורים לקיים פגישות אישיות קבועות עם כל אחד מהילדים. בפועל זה לא קורה מספיק, אלא על בסיס יותר מזדמן. ידי המורים מלאות רוב הזמן, ואין פניות לשבת בנחת עם ילד במהלך היום. עם זאת, כל חונך מתכתב עם הילדים.ות שהוא חונך במחברות התכתבות בהם יש דיאלוג בנושאים שונים.
קורסי הורים
גם היום, יש עדיין שותפות הורים משמעותית. להורים עדיין יש הרבה מקום בגיבוש החזון, בניהול בית-הספר, וגם בהוראה. יש יחידות זמן שמוקדשות לקורסי הורים, בהם הורים המעוניינים בכך מביאים את תחום המומחיות שלהם. כך למשל, יש פעילות מרעה עם עיזים, פעילות בישול במטבח של רמה (שהיא סבתא בקהילה) ועוד.
מהות
בשנה האחרונה לבה מובילה תהליך של גיבוש חזון. היא מציגה חמישה עקרונות שהתפתחו בתהליך הזה, שצמחו מתוך העשייה והפרקטיקה של בית-הספר, ואפשר לראות ולחוות אותם בתוך מה שקורה היום:
- התבוננות על הילד בהווה שלו – שייכות, העצמה, בית. לילד ולילדה יש מקום להיות הם עצמם, בזמן שלהם, בקצב שלהם, בחיים האמיתיים.
- קבוצה, קבוצתיות
- שותפות, הורים, קהילה, צוות
- בניה על נקודות החוזק של אנשי החינוך. התבוננות על מבוגר שעושה דברים מתוך תשוקה ועניין, וגם דברים שפחות, כי יש לו מחוייבות
- בחירה וחופש
חוויות ותחושות
גם אנחנו נדבקנו ברוח החופש המנשבת מן היער. גם השהיה בטבע נקי, פראי, שקט, עם בריזה ירושלמית נעימה. וגם הפעילויות הנינוחות, וההשתלבות הטבעית של הילדים בסביבה, ההתנהלות החופשית שלהם ללא גבולות נראים לעין.
היתה תחושה חזקה של "ככה ילדים צריכים להיות". הילדים צריכים להתנהל וללמוד בנינוחות, בהאטה, קרובים לאדמה, לצמחים, עובדים עם הידיים, נמצאים עם ילדים אחרים באופן חופשי. זה הרגיש הכי טבעי להם, טוב להם – להיות בהווה כאן ועכשיו, בעירנות, בחיוניות.
ואל תוך זה מתגנבות המחשבות מתוך ההבניות שלנו – ומה עם למידה של תחומי דעת, אלה שנלמדים בכל בית-ספר אחר? מה עם חשבון, שפה, אנגלית, היסטוריה, מדעים? הם אמנם מתייחסים ונוגעים בכל אלה, יש אפילו זמן שמוקדש למיומנויות חשבוניות, לשפה, לאנגלית. אבל מעט.
זה העלה בנו את עניין הרב ממדיות של תהליך ההתפתחות והלמידה, ואילו איזונים אנחנו מחפשים. כי ברור שהמון דברים טובים וחיוניים מתפתחים בתהליך שהילדים עוברים – ביטחון, מסוגלות אישית, פיתוח יכולות שונות, מוטיבציה, חדוות למידה, מיומנויות חברתיות, אושר…
הצוות החינוכי וההורים תופסים את בית-הספר כמקום שמצמיח מציאות שונה. בית-ספר לא אמור לחנך ילדים לעתיד, על פי מציאות מוכתבת. לתפיסתם, בית-הספר אינו מסדרון לעתיד, הכנה למשהו מוגדר, אלא מקום שיש בו איכויות בכאן ועכשיו שלו. הילד הוא כאן ועכשיו.
משיחות עם המורים הרגשנו את ראשוניות החוויה הזו גם עבורם. "אף פעם לא לימדתי בסביבה כזו" זה חדש ומרגש. ולצד זה היתה גם ענווה ותחושה של גישוש והתנסות, קושי והתמודדות. גם המורים עוברים תהליך של התפתחות ולמידה.
אפשר להרגיש את ההתלהבות מצד כל השותפים. חלק מהילדים מבקשים שנצלם אותם. המורים מבקשים לחלוק עמנו את המחשבות וההתנסויות, מצפים לחדד את השיח סביב השאלות שלנו. ההורים נשארים איתנו ממש עד סוף הביקור ועדיין חווים את שמחת היצירה של יש מאין.
הראשוניות של בית-ספר בהקמה היא מרתקת. אנחנו סקרניות לפגוש את בית-ספר "מקומי" בנטף בעוד שנים מספר ולראות לאן יצמח ויתפתח.
כיוון שהסיכום נכתב בסמוך לימים הפתוחים וערבי התעניינות להצטרפות לבית-הספר (במהלך חודש מאי 2022), אנחנו מצרפות כאן קישור למי שמתעניינים בימים הפתוחים.
לקריאה על בתי-ספר נוספים בהם סיירנו במסגרת: "בשבילי הלמידה":
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת