אחד הרעיונות המופלאים והלא שגרתיים בתיאוריה של ג'נדלין הוא הפידבק המגיע מבפנים, מאיזושהי ישות גופנית ש"יודעת" אולי אפילו יותר ממה שאנו תופסים בהכרה שלנו. משהו בנו יודע אם אמרנו את מה שהתכווננו להגיד, כמו שרצינו, באופן המדייק אותנו, הוא יודע אם פעלנו כיאות, והוא מרגיש את המעידות והצרימות. הוא נותן פידבק פנימי לכל מה שאנחנו מבטאים ויוצרים: "זה אולי נכון במובן מסויים, אבל זה לא זה", או "זה בדיוק זה".
אותו משהו בנו יודע בתחושה, לא במחשבה. הוא עדיין גולמי ולא מבוטא במושגים או במילים. אבל אנחנו מרגישים בו כאילו הוא שואף קדימה, רוצה לבטא את עצמו, להיוולד, לפרוץ החוצה, להינשא אל הצעד הבא. ובינתיים, כשהוא מתנבע ועוד לא מפורש, אפשר להפנות אליו את תשומת הלב ולנהל אתו דיאלוג, כי הוא מגיב (responsive). ג'נדלין מכנה את אותו משהו גולמי, גופני, שעדיין לא התבטא, "תחושה מורגשת" (Felt Sense – FS). התחושה המורגשת מגלמת משמעות מובלעת ומורכבת שעוד אין לה מילים או מושגים. המשמעות הזו מורגשת בגוף, וממתינה להינשא קדימה על-ידי מילים שיבהירו אותה.
דוגמאות
דוגמאות שג'נדלין נותן לחוויות שכל אחד מאיתנו מכיר שממחישות מהי התחושה המורגשת ואיך היא מתפקדת בתהליכים הכרתיים שונים:
- To make a point
כאשר אנחנו משוחחים עם אנשים או מדברים לפני קהל התחושה המורגשת יכולה לתפקד בהפקת המילים והמשפטים. אנו חשים את המשמעות בתוכנו ומניחים למילים ולמשפטים לנבוע מתוכה. כאשר המילים והמשפטים מגיעים, התחושה המורגשת אולי לא מרוצה, וממשיכה לשאוף למשהו מדויק יותר, מילים שיישאו את המשמעות קדימה. אנו מנסחים שוב, בדרך אחרת, ולעתים אנחנו הולכים סחור סחור סביב הנקודה שרצינו לבטא, מנסים לדייק אותה יותר ויותר. כשאנחנו אומרים משפט מדויק, התחושה המורגשת משתחררת ומפסיקה להאיץ בנו לחפש עוד ניסוחים ועוד משפטים. היא נישאת קדימה.
- המשורר
זוהי דוגמה בה ג'נדלין משתמש פעמים רבות בכתיבתו. היא ממחישה היטב את תפקודה של התחושה המורגשת במצב בו נמצאים בקצה כלשהו – של מחשבה, של אמירה, של כתיבה – כאשר יש משמעות מורגשת והמילים עדיין לא שם.
מתוך: Words can say how they work. Gendlin, E. T. 1993
"משורר תקוע באמצע כתיבה של שיר לא גמור. כיצד להמשיך? השורות שכבר נכתבו רוצות עוד משהו, אבל מה?
המשורר קורא שוב ושוב את השורות הכתובות. שם, במקום בו השורות נעצרות, השיר ממשיך. המשורר חש למה זקוק (רוצה, תובע, רומז, מאיץ, מתעקש) הקצה הזה שבסוף השורות הכתובות. אבל אין מילים לזה. זה אה, … ידו של המשורר מחווה, נעה באוויר. המחווה הזו אומרת את זה.
עוד שורות טובות מציעות את עצמן. הן מנסות להגיד, אבל לא אומרות – את זה. הרווח (…) עדיין תלוי שם, עדיין רומז למשהו יותר מדויק. או גרוע מזה, ה ….. נעלב מהשורה; הוא נובל, מתכווץ ועומד להעלם ולנטוש את המשורר. מהר, סלק את השורה הזו! כתוב אותה בשוליים, שמור אותה ליום אחר או לשיר אחר, אולי. המשורר קורא מחדש את השורות הכתובות ואה… הנה זה שוב. במקום להשתמש בשורה שהציעה את עצמה, המשורר מעדיף להישאר תקוע עם התחושה המורגשת של איך השיר ממשיך במקום בו נעצר.
ה … נראה כאילו הוא חסר מילים, אבל לא. הוא יודע את השפה, כיוון שהוא מבין, ודוחה, את כל השורות שהופיעו. הוא יודע מה חייב להיאמר ויודע שהשורות הללו לא אומרות את זה. ועדיין, הוא רומז בדיוק על מה שהוא רומז, ולא יהיה מוכן להסתפק בפחות מזה. מה שה ….. רומז עליו הוא יותר מדויק, יותר מסוים, יותר מעודן מהביטויים הנפוצים.
לבסוף, ניסוח מסוים מגיע. הפעם ה ….. כבר לא נמצא שם, עדיין רומז למשהו נפרד מהשורה. הוא גם לא נובל, מתכווץ או נעלם. הוא זורם לתוך השורה החדשה. השורה לוקחת אותו איתה, נושאת אותו. אבל השורה גם אומרת יותר מאשר ה ….. רמז עליו."
- מאיפה אנחנו מכירים?
אנחנו פוגשים אדם ברחוב ואנחנו יודעים שאנחנו מכירים אותו, אבל לא זוכרים מאיפה. זה שונה מאד מאשר לא להכיר בכלל. משהו בנו יודע שאנחנו מכירים, וגם יודע מי האדם הזה, אבל הידע הזה מובלע. יש לנו תחושה מכרסמת שלא נותנת לנו מנוח ואנו מנסים להעלות השערות. אותה תחושה מכרסמת מתקשרת אתנו – היא נשארת בעינה ולא נעלמת לנוכח השערות סרק שעולות. כשאנחנו נזכרים מיהו האדם, התחושה המכרסמת משתחררת ונישאת קדימה, ואנחנו יודעים בוודאות מי האדם שמולנו.
- מה שכחתי?
אנחנו עסוקים במשימות היום, אבל כבר זמן מה אנחנו מרגישים ששכחנו משהו חשוב. אותה תחושה מכרסמת לא עוזבת אותנו, ואנחנו מרגישים אותה בגופינו – יש משהו חשוב שאנחנו יודעים ששכחנו (ידיעה וודאית שמגיעה מהתחושה המורגשת) וכרגע איננו יודעים מהו. אנחנו מנסים לשער מהו הדבר ששכחנו, והתחושה המורגשת נשארת בעינה, מתעקשת על אותו דבר ששכחנו ועדיין לא התגלה. לבסוף אנחנו נזכרים – הפסדנו פגישה חשובה שנקבעה לבוקר ושכחנו ממנה. למרות האכזבה וחוסר הנעימות, התחושה המורגשת נעלמה, נישאה קדימה ולא מתעקשת יותר. מה שנשכח התגלה. חשוב להעיר שני דברים: 1. התחושה המורגשת יודעת שיש משהו שנשכח גם אם השכל שלנו שכח. היא ממשיכה להזכיר לנו במרומז שיש משהו שכדאי שניזכר בו. 2. התחושה המורגשת יודעת ומתעקשת על דבר מסוים אותו שכחנו. היא אינה נרגעת כאשר אנחנו נזכרים בדבר מה אחר. היא מאד ספציפית.
הדוגמאות ממחישות את הרעיון שבגופינו גלום ידע מובלע על הסיטואציה בה אנו נמצאים, ידע לא מפורש, שעדיין לא הומשג או בוטא במילים. בתהליך הבהרה (אקספליקציה) אפשר להפוך את הידע הזה למפורש ולתת לו ביטוי במילים ובמושגים. אך במרוץ החיים, רבים לא נמצאים בקשר עם מקור הידע הזה, עם התחושה המורגשת. אנחנו נוהגים לציית לתבניות הקיימות, לאיך שהדברים אמורים להיות בדרך כלל. אנחנו לא שמים לב לתחושה המורגשת שבנו שמאפשרת לנו לדייק את עצמינו, שמחזיקה את המשמעות המובלעת שמבקשת להתבטא, שיודעת המון מתוך מצבים וסיטואציות בהם היינו. אנחנו מתעלמים מהתחושה המורגשת העמומה ולא מפנים אליה את תשומת הלב, ועסוקים כל כולנו במה שצריך להיאמר, להיכתב, להיעשות על-פי כללים כאלה או אחרים, ולמעשה מוותרים על הפידבק שהיא עשויה לספק לנו והידע והמשמעות הגלומים בה.
את הנתק הזה מהמשמעות המובלעת חוויתי מספר פעמים בעת שהעברתי הרצאה ונצמדתי למשפטים והמבנים עליהם החלטתי מראש (מה צריך להיאמר, להיעשות על-פי כללים אלה או אחרים), ולמעשה איבדתי את הקשר למשמעות שהייתה חשובה לי להעביר בהרצאה. לפחות בחלק מההרצאה, הרגשתי שאני מדברת באופן מכאני, שנסמך על זיכרון, ולא חי את הסיטואציה שמתרחשת עכשיו. הרצאות שזכורות לי כטובות, חיות וחווייתיות היו כאלה שבהן המשמעות המובלעת הייתה מורגשת בכל העת והמילים והמשפטים נבעו מתוכה בזמן אמת. במקרים האלה, כמעט ולא נזקקתי לשקפי המצגת. מבט אחד מהיר על הנקודות במצגת הספיק כדי שמשמעות חדשה תורגש, ומתוכה ינבע עושר של דוגמאות, רעיונות וסיפורים. תוך כדי הדיבור, תיקנתי ועידנתי את המשפטים והמילים מתוך חיבור אל התחושה המורגשת.
למידה ותחושה מורגשת
בפוסט הזה הצגתי את הרעיונות של תחושה מורגשת, הפידבק המגיע ממנה והידע המגולם בה, מתוך אמונה שרעיונות אלה יכולים לבטא את עצמם בשדה הלמידה והחשיבה באופן שיביא חידוש והתמרה לשדה זה. אינני יודעת עדיין כיצד בדיוק ובאילו פראקטיקות אבל רעיונות ראשונים כבר צצים ואנסה לפתח אותם בפוסטים הבאים.
אני רוצה לבחון את האפשרות להסתכל על למידה שלא מסתמכת רק על מבנים ותבניות קיימות אלא גם על הידיעה המורגשת בגוף. אני סקרנית לבדוק את האופן בו ניתן להרחיב ולהעמיק את היכולת לחשוב ולהבין באמצעות גישה ישירה מה שמגולם בתוכנו עוד לפני שהפך למילים ולתבניות מוכרות.
מושגים חדשים: תחושה מורגשת
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת
6 תגובות
הי אורית, איזה יופי! נהניתי כל כך לקרוא את הפוסט הזה. הוא מבהיר בפשטות ובבירור את הרעיונות המקסימים האלה שנסח ג'נדלין.
בקשר ללמידה, אני תוהה אם את שואלת איך זה קשור ללמידה בכלל או ללמידה בבית הספר? זה לא אותו דבר…
תודה רבה, יעל! 🙂
האמת שבכלל לא שאלתי עדיין את השאלה שאת שואלת, לפחות לא באופן מודע. נדמה לי שאני עכשיו שואלת איך זה קשור ללמידה בכלל, כל סוג של למידה. אבל די ברור לי ששלבים מתקדמים יותר יובילו אותי לחשוב גם על למידה בית-ספרית, שהלא חלק מהמוטיבציה שלי לעסוק בפיתוח הרעיוני הזה הוא להביא מבט חדש עם פוטנציאל לעשות שינוי מהותי בתהליכי למידה – ואיפה אם לא במקום שזועק את השינוי הזה בעוצמה רבה.
יפה כתבת והנהרת את המושג החמקמק אם כי מלא התוקף הזה. כתיבה כזאת מאד חסרה ומאד מוסיפה. תודה.
כפי שאת יודעת, אני תמיד משווה ללמידה הראשונית של תינוקות בלומדם להבין אינטראקציות בין-אישיות, להתקדם-לזחול ולהביע בקולות. לתחושתי זאת היא למידה מלאה ועשירה שמחוברת מאד לפלט-סנס על כל משמעויותיה. כשרוצים לתת ללמידות אחרות, מאוחרות (ומורכבות ?) יותר את האיכות הזאת, צריך רק להשוות ללמידות הראשוניות האלו וללמוד מהן – מה ניתן לקחת מהן? לדעתי, התשובה היא בלא לקלקל בעיקר- לא לרמוס נבטים רכים ועדינים של חקירה ובחינת העולם, בקצב שלהם, בידע המובלע בהם.
לילך
לילך, תודה רבה! כיף לשמוע ממך, ולקרוא ממך.
אני אכן מכירה את נקודת מבטך ומסכימה איתה מאד. לא לקלקל, לאפשר, להניח להם לחקור ולגלות את העולם.
אני גם שואלת, האם בגילאים מתקדמים יותר יש ערך בהתחברות מודעת לתחושה המורגשת בכוונה ליצור למידה יותר מחוברת, מבוססת על חוויה, ושואבת ממעמקי המשמעות. זה קצת כמו לומר, אנחנו יכולים לחיות את חיינו ללא התמקדות, אבל ההתמקדות מאפשרת לנו עומק וחדות שאין לנו בלעדיה. קצת באנלוגיה. מה את אומרת?
ברכות על הפוסט הנולד!!!
קראתי בדרכי..נקודת מבטך על התחושה המורגשת מאירה ..חלקים הרגשתי מאוד,חלקים שמחו בי..הקריאה החזירה אותי כל פעם לתחושה המורגשת… לקחה אותי לעומקים נוספים…"המשמעות הזו מורגשת בגוף, וממתינה להינשא קדימה על-ידי מילים שיבהירו אותה" ..המילה להינשא הזמינה אותי פנימה..נפרסים בה עומקים ומרחבים..כמו שער למרחבים שהנתיב מתגלה עם הפסיעה בו..להינשא לתחושה המורגשת..זאת ממש זוגיות..זה כמו אהוב ואהובה..עכשיו ברגעים האלה אני מרגישה קצת עצב להיפרד ממה שהתחיל לנוע בתוכי..אין ברירה חייבת לחזור ללמוד פסיכולוגיה פיזיאולוגית..ובאמת מעניין איך אוכל ללמוד אותה אחרת ? באופן שאצליח ללמוד ולא אתכווץ מריבוי החומרים והמושגים?..המילה לא מניחה לי..וכמובן שיש בה עוד משמעויות…להינשא עוד צעד קדימה..להינשא כילדה על ידי ההורים…ועוד..תודה אהובה על היותך בנתיביי
אנייטה יקרה, זה מעורר השתאות עד כמה את מחוברת לתחושה המורגשת שלך, ואיך המילים המיוחדות והייחודיות שלך נושאות גם את הקורא קדימה. ובעניין הפסיכולוגיה הפיזיאולוגית – בדיוק עכשיו אני קוראת, מעבדת ועובדת על התשובות לשאלות שאת שואלת, וגם אני. איך ללמוד תוך חיבור לחוויה ולמשמעות המורגשת? איך להחיות את החומרים והמושגים ולחבר אותם לתחושה המורגשת, כך שלא יכווצו אלא יפתחו ויחברו? איך להפיח חיים במילים? אני מנסה לעשות את זה בעצמי, בעת שאני קוראת את הספר של ג'נדלין experiencing and the creation of meaning. זה ספר פילוסופי וקשה לקריאה, ואני מנסה ליישם את מה שאני לומדת… תודה, אנייטה.