שחיה למטרה – אתגרים ותובנות בליווי הורי

שחיה למטרה

הקיץ זה קרה. שירה למדה לשחות באופן עצמאי. זה תמיד מפתיע אותנו עד כמה התהליך הזה ארוך ומפותל. שנתיים – אולי שלוש שנים היא לומדת? מה שכן, התהליך מלא בחדווה. הרבה ביטחון במים. הנאה אמיתית להרגיש את הגוף במים, לצלול, להמציא תרגילים שונים ומשונים. היא נהנית "לתרגל" את עצמה כשמתחשק לה. נהנית להרגיש את עצמה במים.

עד עכשיו, עם אמצעי הצפה כאלה ואחרים.

ולפני שבועיים נראה שמשהו עצמאי קורה ויש די טכניקה כדי לשחות ולצוף על פני המים לגמרי בעצמה.

בהזדמנות הראשונה הלכנו לבריכה העירונית. שירה ביקשה לנסות לשחות במים העמוקים. לקריאות השמחה והעידוד שלנו, הכנים והאותנטיים מאד, יש לציין, היא שוחה לבד, ללא עזרה, יודעת שבכל עת שתצטרך, אנחנו שם לידה ונתמוך. היא גמעה בריכה, ואחר-כך עוד בריכה, ואנחנו שמחנו אתה כל כך. כך עברה התנסות אחת ועוד אחת, הביטחון גובר והאפשרויות מתרחבות ומתפתחות. באמת אושר גדול.

שחיה לבד ללא עזרה

עד ש…

בשבת האחרונה הלכנו לבריכה. אחרי כמה משחקים בחלק הרדוד של הבריכה, הצעתי לשירה ללכת לשחות שוב במים העמוקים. שמחות וטובות לב הגענו למסלולי השחיה והתחלנו שוחות יחד. שירה שוחה יפה, בביטחון. לא מתעייפת ומסוגלת להשלים בריכה שלמה. אבל, עכשיו, לאחר שענני ההתלהבות התפוגגו, אני מבחינה… השחיה שלה לא מושלמת, למשל, כשהיא מכניסה את הראש למים כל הגוף שוקע בתוך המים, ונראה שהיא משקיעה הרבה אנרגיה בתנועה של למטה למעלה במקום להתקדם קדימה.

עד עכשיו, מסונוורת משמחת ההישג של הילדה שלי ששוחה לבד, לא הבחנתי בחוסר המושלמות. והנה, התרגלתי להישג. הבת של שוחה בעצמה. איזה יופי! מה עכשיו?

אני מפנה את תשומת ליבה למה שטעון שיפור. מדגימה לה. מסבירה, נותנת עצה, אולי  אפילו שתיים. שירה מנסה. אבל משהו בה מרפה. היא מתרוקנת מהחיוניות והשמחה שלפני כמה רגעים היו שם, מתעייפת לאחר מספר תנועות, ואין לה מספיק אוויר לנשום. אנחנו משלימות בריכה, בקושי, ושירה מבקשת לחזור למים הרדודים. בדרך היא אומרת: "אני לא יודעת לשחות". ואחר-כך: "אני לא רוצה לשחות יותר" ועוד: "אני בחיים לא אדע לשחות טוב".

המומה מהאפקט של ה"תיקון" שלי, של ה"טיפ" הקטן לשיפור, פתאום נזכרת כמה קל לקלקל, לגרום לילדה להשתבלל, וכמה זהירה אני צריכה להיות כדי לתקן את העוול שנגרם ולחזור למסלול ההנאה, ההתפתחות, הביטחון.

אני חושבת שהצלחנו בסוף לחזור למסלול ההנאה, הביטחון והאמון. אבל חושבת עדיין על המהמורה שנכנסנו אליה.

חושבת מה היה כאן…

ג'נדלין כתב איפשהו שמטפל אמור להיות סביבה שמאפשרת נשיאה קדימה עבור המטופל. אני מאמינה שהדבר נכון גם עבור יחסי הורה-ילד. כלומר, ההורה אמור להיות סביבה עבור הילד שמאפשרת נשיאה קדימה.

נראה, שלפחות ברבע שעה המסוימת הזו, לא הייתי סביבה כזו. אני מזהה שתי סיבות:

  1. שיפוטיות

להיות עם ילד קטן זה כמו להיות עם חיה עדינה ורגישה. צריך להיות אתה בזהירות ובתשומת לב רבה, להתיישב במרחק נכון, להקשיב לתגובות הכי דקות, ליצור בזהירות רבה תנועה עדינה לקראתה ולבחון איך זה מתקבל אצלה. איך להגיע אליה ולהיות איתה כך שתרגיש איתי בנוח, שיהיה לה נעים ובטוח. הנף יד גס מידי, תנועה לא זהירה והחיה נכנסת לשריון, מתכדררת, או אולי אפילו בורחת, ואז קשה להגיע אליה שבעתיים. השיפוטיות, הביקורת יכולות להיות כמו חבלה לא זהירה, אולי אפילו ללא כוונה.

להיות עם ילד קטן זה כמו להיות עם חיה עדינה ורגישה. צריך להיות אתה בזהירות ובתשומת לב רבה

2. תנועת חיים – שלי, שלה?

לפעמים, כשאנחנו עם ילדים – הילדים הפרטיים שלנו או ילדים שהופקדנו עליהם – אנחנו מתבלבלים. איפה תנועת החיים שלהם ואיפה תנועת החיים שלנו. תנועת החיים של שירה היתה להתקדם, לחוש את המים, להתלהב מההתקדמות, לבלות עם אמא, אולי אפילו לתרגל את השחיה ולהשתפר. תנועת החיים שמתעוררת אצלי, כשאני שוחה איתה, היא לתקן אותה. זה כמו להיתקל בחפץ שזרוק על הרצפה והרצון להרים אותו, או דחף להסיט קווצת שיער מהעיניים, או הצורך לתקן שגיאת כתיב במחברת של מישהו, או לתקן מישהו שאומר "קניתי חמש תפוחים". כזה… זה מפריע לי. תנועת החיים שלי כשאני מזהה את זה היא לתקן. גם את הסגנון של שירה בשחיה, כשזה מתגלה לי כטעון שיפור.

אבל פעולת התיקון היא חיצונית לתנועת החיים של שירה, שמבקשת להמשיך לשחות  בהתלהבות, לשחות עוד בריכה, לעשות טריקים במים, אולי אפילו להשוויץ ביכולת. היא לא ביקשה שאשפר אותה, שאתקן אותה. היא בכלל לא הרגישה שיש לה איזו בעיה, להיפך, היא עדיין מרגישה את ההישג, והוא ממשיך לייצר אצלה תנועת חיים להמשיך ולשחות, להשתפר בכך שהיא שוחה שוב ושוב, מתמלאת בביטחון.

אז מה? לא לתקן?

כנראה שלא, לא כרגע. תנועת החיים של שירה לא מנביעה את התיקון, היא מנביעה את צעדיה האחרים ותיקון מהסוג שניסיתי לא נושא קדימה. ייתכן שבמהלך הזמן, הצעדים הבאים ינביעו שיפור סגנון ואז מהלך כזה יכול להתאים (גם אם כדאי שיעשה אותו איש מקצוע – מורה לשחיה).

כרגע, תנועת החיים של שירה מניעה כל כך הרבה – לשחות עוד ועוד, למרחק גדול יותר, במהירות גדולה יותר, לשהות במים יותר, להנות מהמים, להנות איתנו במים. שנדע להיות סביבה לשירה שמאפשרת נשיאה קדימה לצעדים הבאים.

אשמח אם תשתפו:
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד פוסטים מעניינים מהבלוג

בית-ספר אדם וסביבה

בית-ספר א.ד.ם וסביבה בגעש

בית-ספר א.ד.ם וסביבה בגעש מושתת על ארבעה יסודות עיקריים – אכפתיות, דמוקרטיה, מיצוי הפוטנציאל, ועל תחום עשייה מרכזי של לימודי הסביבה והאקולוגיה (בית חינוך "ירוק"). בית החינוך מהווה בית חם, איכותי ומשמעותי לכל המתחנכים בו ויוצר סביבה המפתחת בילד.ה את כל ממדי אישיותו: אינטלקטואלית, ערכית-חברתית ורגשית.

בית-ספר הבית העגול

הבית העגול – בית-ספר שהוא בית

הבית העגול פועל ברוח החינוך הדיאלוגי. מושתת על יצירת מסגרת א-פורמאלית מלאה בחופש וכבוד לילדים מתוך תפיסה שהחיים שלהם הינם ההווה ולא הכנה לעתיד. מתוך אמונה עמוקה שילדים יודעים לכוון את עצמם להתפתחות מיטבית עבורם.

למידה ארוכת טווח

למידה ארוכת טווח

עיסוק ארוך טווח נותן הרבה משמעות ותחושת ערך לילד, ויוצר תחושה של המשכיות, של בית מוכר ונעים, של מקום להתפתח בו ולצמוח, מקור לביסוס יכולת, תחושת מסוגלות וגאווה. במיוחד עכשיו. מחשבות על תהליכי למידה ארוכי טווח ואיך מאפשרים אותם.

ashim-d-silva-100979

שנשמור על קשר?

הירשמו לניוזלטר וקבלו למייל עדכונים ותכנים ממני: פוסטים בבלוג, ועדכונים ישר מהתנור על כל מה שחדש כאן. המייל שלכם יישאר חסוי.

דילוג לתוכן