מנהרת המעורבות

משפחתי וחבריי יודעים שכשאני בתוך משהו, אין כמעט דרך להפריע לי, או להסיח אותי מהדבר שבו אני עסוקה. מבחוץ, מי שצופה בי רואה אותי מרוכזת מאד, לא שומעת ולא רואה מה מתרחש סביבי, נרגזת כשמנסים להסיט את תשומת לבי לאיזה עניין אחר, לא עונה לטלפונים או לכל סוג תקשורת אחר.

מבפנים, זה מרגיש שיש בי אימפליינג (התנבעות), שאיפה לעשות צעד נוסף בתוך העניין בו אני עוסקת, להתעמק ולהמשיך לעשות. אני יכולה להיות בדבר הזה המון זמן ואני שוכחת את עצמי לגמרי. יש שם חדווה גדולה.

זה מרגיש כמו להיות בתוך מנהרה שהכל בה צלול, חד, חי, ובצבעים אמיתיים וכל מה שבחוץ הוא אפור, עמום, דהה לא מעניין.

מתוך החוויה הזו שלי, ומתוך האיכויות שיש בה של תשומת לב, ריכוז, חיות, התלהבות, חדווה אני מתבוננת לאחרונה בקבוצת הילדים שאני פוגשת בכל שבוע. אני מחפשת את אותם רגעים שבהם הם נשאבים אל תוך מנהרת המעורבות ושוכחים עצמם בתוכה. המצבים האלה נדירים, בינתיים, אבל כשהם קורים אני תמיד מופתעת מאיך שזה מתרחש.

המצבים ה"רגילים" הם כאלה שבהם יש פעילות כלשהי שאני מציעה. הילדים מבצעים אותה באיזשהו אופן, מתייחסים אליה, אבל אין מנהרה. כל המרחב נגיש ומזמין באותה מידה – לכל צבעים רגילים, הכל חי פחות או יותר, לא באופן מיוחד. למעשה, שום דבר הוא לא "באופן מיוחד". ואז אפשר לראות שהילדים מתחילים בפעילות, ומשהו מושך את תשומת ליבם, ואז הם עוברים למשהו אחר, וחוזרים, ואז משתעממים, מדברים, ובודקים פעילות אחרת. יש איזשהו פיזור, חוסר תשומת לב, ריחוף לא מחוייב.

יחד עם זאת, נפל בחלקי מספר פעמים לחזות בפלא המתרחש אל מול עיני ממש. הכניסה אל המנהרה, העיסוק המרוכז ללא הסחות דעת, ההתלהבות מהדבר עצמו, הנאה ותחושת משמעות. אני מביאה כאן שתי דוגמאות – הראשונה מהשיעור "עולם של אנרגיה" והשנייה מהשיעור "החופש ללמוד". מדובר באותה קבוצת ילדים, פחות או יותר.

בשיעור "עולם של אנרגיה" היו פעילויות רבות לאורך השנה. למשל, חקירת האנרגיה ומעברי האנרגיה במגוון של צעצועים, יצירת רכבות הרים מצינור שקוף וגולות, מעבדת חקר של מספר גורמי אנרגיה ועוד. בכל הפעילויות הללו נוצר עניין למשך זמן מה, אולם לאחר מספר דקות, רוב הילדים איבדו עניין ובמקום להתעמק ולהמשיך בחקירה, התחלתי לחוש שאני היא זו ש"דוחפת" את הפעילות כדי שתמשיך, ולא תנועת החיים של הילדים.

אבל באחד השיעורים הבאתי אבני דומינו וחפצים אחרים להדגים העברת אנרגיה. הילדים היו דרוכים והתקשו שלא להתחיל בפעילות, ומיד לאחר שסיימנו לדבר התחלקו לקבוצות באופן ספונטאני, הצמידו שולחנות והחלו במלאכה. שיעור שלם לא זזו מהמקום ולא הסיטו את תשומת ליבם לשום דבר אחר. היה שקט בשיעור, או יותר נכון רעש תעשייתי של עבודה מרוכזת. מספר לא קטן של פעמים, חלק מהמבנים התפרקו (לבנת דומינו אחת שנופלת בטעות גורמת לתגובת שרשרת). אי אפשר היה להבחין בשמץ של נרפות או ייאוש, והם ניסו שוב ושוב ללא לאות. רק אות הסיום של השיעור אילץ אותם להניח למלאכה לעת עתה, תוך הבטחה שלי שנעשה זאת שוב בשיעור הבא.

במחצית השנייה של השנה המשכתי לעבוד עם אותה קבוצה, פחות או יותר, אבל נושא השיעור השתנה. כיניתי את השיעור "החופש ללמוד". זהו שיעור שבו הילדים חוקרים ומשתעשעים בנושאים שונים עד שמשהו "תופס" אותם ודוחק בהם להמשיך ללמוד, לעשות, ולהתעמק מתוך האימפליינג שלהם. אם תרצו, משהו שיוצר אצלם את מנהרת המעורבות. הבנתי מהר מאד שלקחתי על עצמי אתגר לא קטן. אני לא יכולה לתכנן מראש את המפגשים והמפגש הבא מתפתח מתוך מעקב והבנה אחר מה שקורה אצל הילדים. האם משהו מהדברים שאני מביאה נושא אותם קדימה? איך להמשיך מתוך ניסיון של צלח? בבית-ספר דמוקרטי הילדים בוחרים בשיעור שהם רוצים ללמוד. איך מציגים שיעור שבו חוקרים מספר נושאים, ושהנושאים גם יכולים להתחלף?

אני רוצה לספר על זוג ילדים. זוג ילדים שהלכו אתי את כל הדרך מתחילת השנה, גם בשיעור "עולם של אנרגיה". שני ילדים שלא עשו לי את החיים קלים בכלל. אנרגיות גבוהות, חוסר שיתוף פעולה, הרבה הומור מקסים שלפעמים קשה לי להכיל. בשיעורים הראשונים הם בחרו לעסוק בנושא שהבאתי: "לראות מקרוב מה שמאד קטן". הבאתי זכוכיות מגדלת והצעתי להם לאסוף כל מיני דברים מעניינים מהחצר ולהתבונן בהם. אחת המחשבות שלי אז הייתה לפתח את ההתבוננות בזכוכיות מגדלת להתבוננות בעובש, ואחר-כך לעסוק במיקרואורגניזמים, בפעילויות הראשונות לא זיהיתי שהם בשום סוג של מנהרה. הם היו מפוזרים, הביאו כל מיני דברים מהחצר, אבל לא התעמקו בהתבוננות שלהם, די מהר הם איבדו עניין.

בשלב מסוים הם שאלו אותי אם הם יכולים להביא קצת אדמה ולהתבונן בה. הם הביאו מעט אדמה והתבוננו, ולי באותו רגע נפל אסימון. נזכרתי שהם שייכים לחבורה של ילדים שכבר חמישה חודשים יוצרים ליד גדר בית-הספר מבנים מרהיבים מבוץ. נראה שבכל זמן פנוי שלהם בבית-ספר הם שם. החיבור הזה עיצב את מה שהבאתי להם בפעם הבאה.

במהלך אחד הטיולים שלי עם הכלבה, אספתי אדמה בשקיות קטנות – בכל פעם שהבחנתי באדמה בצבע מעט שונה, אספתי כמה כפות של אדמה, וחזרתי עם 6 שקיות קטנות של אדמה בצבעים שונים. לשיעור הבא הבאתי להם 6 קופסאות עם אדמה, זכוכיות מגדלת, צלחות קטנות, כוסות וכפות. וזהו. לא הייתי צריכה לומר דבר. מיד ראיתי אל מול עיני את מנהרת המעורבות מתהווה. שיעור של עשייה וחקר, ערבוב אדמה במים, בסבון, התבוננות בזכוכית מגדלת, ושוב שקט תעשייתי. אחד מהם הרים את ראשו באמצע השיעור ואמר: "אורית, נכון שאת לא מכירה אותנו היום? כמה שאנחנו שקטים?"

שיעור אחר-כך הצעתי להם שנחקור באופן יותר שיטתי כדי לבדוק אם לפנינו 6 סוגי אדמה, או 2-3 סוגים שמעורבבים ביניהם. הם ביקשו שאביא להם עוד אדמה אחרת ממקומות אחרים בארץ… אנחנו רק מתחילים עכשיו בחקר הזה. אולם מה שגיליתי הפעם זה שהילדים מנהלים את כל החקירות והתובנות שלהם במסמך שיתופי (בגוגל דוק) כבר כמה חודשים. הצצה למסמך הותירה אותי מוכת תימהון. אותם ילדים שובבים שמתקשים לשבת במקום אחד, יצרו מסמך בן 8 חלקים, עם טבלאות מפורטות ומידע נרחב על האדמה ממנה הם יוצרים, והם צמאים לידע נוסף ומחפשים מידע להוסיף למסמך שלהם.

לכאורה, לא חכמה לתפוס טרמפ על תחום עניין שנוצר כבר ממילא מספר חודשים לפני שהבחנתי בו. אבל אני שמחה על ההזדמנות הזו. ההזדמנות לצפות מקרוב בילדים שעושים ומתעמקים במשהו מתוך האימפליינג שלהם, מתוך תשוקה וחדווה. וזו גם הזדמנות לסייע להם ללמוד, לחקור באופן שיטתי, להעמיק ולהרחיב את אופקיהם סביב תחום העניין שפיתחו לעצמם.

אני לומדת שאין כאן כללים. כל כך הרבה פעמים הגעתי לשיעור עם פעילויות שמלהיבות אותי, ושאני ממש בטוחה שיישאו אותם הלאה, ודבר לא קרה. שום מנהרה לא נוצרה. זה קסם כשזה קורה. אבל יש רמזים שאפשר לאסוף בדרך שמכוונים לשם.