את הפוסט האחרון כתבתי לפני חודשיים וחצי, בראש השנה. קראתי אותו שוב, והיה לי מעניין לראות איך זה נראה רגע לפני. רגע לפני שהתחלתי להפגיש את הרעיונות שלי (בהשראת ג'נדלין) עם המציאות.
וכך כתבתי בתחילת ספטמבר:
"אחד הרעיונות שאני רוצה ליישם באופן שיטתי בהתנסות הזו היא יצירת הבנה עמוקה ומחוברת יותר, על-ידי שימוש בידיעה שנמצאת אצל הילדים בגוף מתוך החוויות שנטמעו אצלם בסיטואציות חיים שונות. המושג אנרגיה הוא מופשט, קשה להבנה, ובתור שכזה הוא אתגר הולם להתנסות שכזו."
ג’נדלין כותב:
מושגים (וגם: מילים, מחשבות, אירועים, התנהגויות) אינם בעלי משמעות, אלא אם הם קשורים לחוויה. אנחנו לא יכולים לדעת מהי משמעותו של מושג, או להשתמש במושג בלי "לחוש" את משמעותו. אין סימנים, הגדרות וכיוצא בזה שבהם נוכל להשתמש במקום המשמעות המורגשת. אם אין לנו משמעות מורגשת של מושג, אין לנו את המושג כלל – רק "רעש מילולי". (Experiencing and the Creation of Meaning, p. 5)
איך מאפשרים למושגים לשאת משמעות מלאה, עמוקה, עשירה, מחוברת, במקום להיות מילים ריקות, סיסמאות אוטומטיות, או הגדרות מאובנות?
אחד התרגילים שאני מתכננת לעשות עם הילדים זה להנחות אותם להקשיב למשמעות המורגשת כשהם אומרים את המילה "אנרגיה". למשל, כשהם יושבים בזוגות, אחד מבני הזוג שואל: "מה זאת אנרגיה בשבילך?". בן הזוג השני מקשיב לשאלה, ובודק אצלו פנימה מה עולה? מילים, דימויים, משפטים, תחושות. כל דבר שעולה מבוטא, והחבר מהדהד חלק ומתעד הכל במחברת. כשנגמר רצף המילים והדימויים, בן הזוג שואל שוב: "מה זו אנרגיה בשבילך?" וכך ממשיכים במשך כדקה (אולי יותר, נראה), ואז מתחלפים.
הדיון הקבוצתי שיגיע אחר-כך יעסוק במשמעויות ובביטויים שעלו, אלה שהתנסחו מתוך המשמעויות שמורגשות אצל הילדים."
כך כתבתי רגע לפני… רגע לפני שהגעתי כשבאמתחתי כמה רעיונות יקרים לליבי, בדרכם לפגוש את המציאות, ולהשפיע עליה. רגע לפני שפגשתי פיסת מציאות אותנטית שנראית כמו 9 ילדים בכיתות ד-ה בבית ספר דמוקרטי בשיעור "עולם של אנרגיה".
ואז המציאות הכתה בפני. היא לא חיכתה לרעיונות שישפיעו עליה, היא בכלל לא חיכתה. היא בשלה, בהתרחשות שלה, מתעלמת ממה שאני מביאה, מצפה שאני אשתלב בה, אתמסר לגחמותיה, אבלע בתוכה. מה לה ולרעיונות האלה בכלל?
בחוויה הראשונית שלי, הרגשתי כך לנוכח המציאות שפגשתי:
מציאות שעולה על גדותיה – מציאות שיש בה שפע שעולה על גדותיו ומאיים להטביע את הרעיונות הרכים והחדשים
מציאות חסומה – מציאות שנחווית באופן שאין בה פתחים או שערים להכיל בהם את הרעיונות
מציאות זרה – מציאות שנראית זרה לעולם הרעיוני שאני מביאה, כמו שני עולמות זרים ונפרדים
מציאות סרבנית – מציאות שמסרבת לשתף פעולה עם הרעיונות החדשים
מציאות מתעלמת – מציאות שממש לא אכפת לה מהרעיונות הללו. הם לא מעניינה. היא רק רוצה להמשיך להתקיים "בכיף שלה".
אני הגעתי לפגוש מציאות נענית, כר פורה להנביט ולהצמיח בה את הרעיונות שאני מביאה, ליישם בה ולאשש את הרעיונות ולהתגאות בהם כמה יפה הם פועלים במציאות. אבל גם למציאות יש הרבה מה להגיד, והיא לא כל כך קונפורמיסטית, אפילו די דעתנית. אפשר לחוות את זה כהדיפה, כדחייה, במצבים מסויימים אפילו כסוג של כישלון. אבל אפשר גם אחרת.
אינטראקציה בין רעיונות ומציאות
הדימוי של רעיונות שמשפיעים על מציאות ומציאות שנענית ומתמסרת ליישומם של רעיונות לוקה בחד-צדדיות ובחד-כיווניות. כאשר אני מרפה מהדימוי הזה ומתבוננת במה שמתחולל בשיעורים מזה חודשיים, אני יכולה לראות אינטראקציה מורכבת ורב-צדדית בין רעיונות שאני מביאה לבין המציאות. הרעיונות משתנים והמציאות משתנה בתוך האינטראקציה.
לדוגמה, הרעיון של הקשבה למשמעות המורגשת נפגש עם מציאות חסרת סבלנות, מעוררת, פעלתנית, שועטת קדימה, מחפשת גירויים. בתוך האינטראקציה הזו מאד קשה ליצור אפשרות לשהות בעצימת עיניים, ולשים לב לתחושות שמתעוררות לנוכח המושג "אנרגיה". לעת עתה, אני לא מזמינה את הילדים להשתתף בסוג כזה של פעילויות. לכאורה, זהו סוג של כישלון להטמיע רעיון בתוך המציאות.
אבל היו פעילויות אחרות, חלקן מוצלחות מאד שבתוכן אפשר היה לזהות קשב, שהייה, ריכוז. ביניהן חקירת מופעי אנרגיה בעצמים, מכשירים וצעצועים שונים. ציור "האנרגיה" בתוך תופעה שיש בה המרות אנרגיה, בניית רכבת דומינו בצורות שונות, חקירת המרות אנרגיה ועוד.
אפשר היה לראות את הילדים חסרי הסבלנות ביותר שאובים אל תוך הפעילות, בונים שוב ושוב, משתמשים בידיהם ובגופם לחוש את החומרים, למשמע אותם, ליצור איתם.
וכשהרעיון של הקשבה לתחושה מורגשת פועל ברקע, באינטראקציה עם המציאות, מהו הדבר החדש שיכול לצמוח מכאן? מה ניתן ללמוד מהמציאות שמופיעה כאן? למשל, בחלק מהפעילויות האלה יש יסודות גופניים, תחושתיים, חווייתיים – ייתכן שיש כאן איזשהו רמז או קשר לעבודה עם תחושה מורגשת להעמקת המשמעות של המושג "אנרגיה". זה יכול להיות פיתוח שנובע מתוך המפגש בין רעיון למציאות.
במקום לנסות למשמע את המציאות ולהטמיע בה רעיונות מן המוכן, אפשר ללמוד ממנה באופן אותנטי, מתוך פליאה וסקרנות. גם תובנות מתוך מציאות שאינה נענית, יכולים להפרות ולהשפיע על רעיונות שעד כה היו בטוחים בעצמם.
בחוויה שלי היום, אני מרגישה כך:
מציאות שלא בהכרח נענית לדרך בה מיושמים הרעיונות, אבל יש דרכים רבות בהן אפשר ליישם את הרעיונות. צריך למצוא את הדרכים שלהן "קוד כניסה" למציאות הזו.
מציאות שאולי צריכה להסתגל לרעיונות החדשים – הדרגתיות, סבלנות, עדינות.
מציאות שבכוחה להשפיע במורכבותה על הרעיונות הנקיים והמזוקקים – החשש שהרעיונות הרכים, הנקיים והמזוקקים יישטפו וייעלמו בשטף הגועש של המציאות, ממסך את האפשרות ואת ההבטחה שבהפריה אמיתית בין מציאות לרעיונות. כן, הרעיונות ישתנו, יתלכלכו, יקבלו אופי מעט שונה, אבל הם יוכלו לחיות במציאות. לא רק במחשבה, או בכתובים.
בתקווה שהמפגש האמיתי, לא הסטרילי, אלא המורכב, בין הרעיונות שנהגו לבין המציאות שמתרחשת יפרו זה את זה ויולידו תובנות ופיתוח בעלי משמעות.
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת