תנועת החיים מנביעה את הצעד הבא, היא שואפת אליו, מחפשת דרכים אליו, אך כל עוד הצעד הבא לא התרחש עדיין, היא אינה יודעת מה הוא יהיה. הפעם אני בוחנת את האופן שבו מתרחש הצעד הבא שמנביעה תנועת החיים, בלמידה ובכלל.
תנועת החיים יודעת שהיא מצאה, לכשתמצא
תנועת החיים שואפת לנוע, לשאת את תהליך החיים הלאה.
התיישבתי ליד המחשב לכתוב את הפוסט הזה. כבר הבהרתי לעצמי על מה אכתוב, ואף שרבטתי במחברת מספר רעיונות ודוגמאות. ישנה בתוכי תנועת חיים, התנבעות (implying) להביא את הרעיונות לידי ביטוי, התנבעות ש"יודעת" שהיא מחפשת, אבל עוד לא יודעת איך זה יהיה כשתמצא. היא יודעת להגיד על כל מה שמגיע ונכתב: "לא, זה לא מה שאני רוצה", ו"כן, זה מה שהייתי צריכה, אפשר להמשיך". התחלתי לכתוב משהו, ולאחר מספר דקות, עלתה בי תחושה שזה לא הולך לשום מקום שהייתי רוצה ללכת אליו. השורות נמחקו. עולה רעיון נוסף, וגם הוא נפסל לאחר זמן מה. ושוב, ניסיון לכיוון אחר, וזה מרגיש תפל ולא מעניין. התנועה או ההתנבעות דוחקת, פועמת, שואפת להמשיך לנוע, מבקשת למצוא מילים, התנסחות שתישא אותה קדימה.
בינתיים, אין משפט מושיע, וההתנבעות גוררת אותי אל המקרר (פרי? גבינה? איפה החבאתי את השוקולד?) האם משהו טעים ייתן מענה למה שאף משפט עד כה לא נתן? אני חוזרת, מנסה שוב. עכשיו יש תחושה של יובש ותקיעות. אבל ההתנבעות (תנועת החיים) לא מוותרת, היא רוצה לנוע קדימה. בצר לה, היא מפצירה בי לפתוח את חלון הפייסבוק, לבדוק מה התחדש שם, אולי יבוא רעיון? אולי משהו מעניין שאמצא שם יניע אותה קדימה?
ההתנבעות (שאני מכנה גם תנועת החיים) הזו יכולה להמשיך ולפעום כך זמן רב ללא מענה מדויק שיישא אותה קדימה. אפשר שבשלב מסוים אניח לעניין ואשאיר את ההתנבעות הזו לנפשה, בועטת ברקע, בשעה שאירועים אחרים מתרחשים בקדמת הבמה. ייתכן שלאחר שאניח לה לזמן מה, משהו אחר יקרה, שיישא אותה קדימה, אל הצעד הבא.
לבסוף הגיעו שורות (כן, אלה שאתם קוראים זה עתה), ובעוד הן נכתבות, תנועת החיים שחיפשה לפתח רעיון בדרך כלשהי, גם כשלא ידעה איזו צורה ילבש ובאיזו דרך, נישאת קדימה על-ידי מה שנכתב, כשהרעיון מקבל צורה, ואומרת: "כן, זה מה שהייתי צריכה. עכשיו אני במקום חדש, בצעד הבא".
מה זאת למידה?
אפשר לראות את זה בבירור אצל תינוקות וילדים קטנים. איך משהו בתוכם דוחף, שואף, נמתח, מניע אותם מבפנים אל עבר משהו, משהו לא לגמרי ברור, ואז מגיע משהו שנושא את התהליך קדימה, שפותח אפשרויות חדשות. תינוק יושב במיטתו, ידיו על שריגי המיטה. מידי פעם הוא מתרומם מעט, כמעט עומד ואז נופל. בפעם הראשונה שבה הוא נאחז בשפת המיטה, וזו מאפשרת לו להתרומם עוד מעט, הוא חש את גופו מתוח, מיוצב על-ידי המיטה, אולי חש ביטחון ביציבה הזו, ומרחב הראיה שלו נפתח כפי שלא היה קודם. הוא שאף למשהו קודם, אבל עכשיו, כשהוא שם, התחושה שונה מכפי שציפה, והיא פותחת אפשרויות כאלה שלא היו קודם. תהליך החיים שלו נישא קדימה, וצעדים פוטנציאליים חדשים נובעים ממנו. ואנחנו אומרים שהתינוק למד לעמוד במיטה.
תנועת החיים מנביעה צעד אחר צעד, בתוך תהליך החיים של הילד. כל צעד שהיא מבקשת ונישא קדימה יוצר אפשרויות חדשות שמנביעות צעדים אפשריים חדשים. למידה היא נשיאה קדימה לצעד הבא.
דוגמה לתהליך למידה
לכבוד יום ההולדת 3, קנינו לשירה ברוב חגיגיות אופניים עם גלגלי עזר, והנחנו שעם האופניים תגיע גם הרכיבה. במשך זמן מה טיילנו ברחוב, בפארק, ותמכנו בגבה כדי לעזור לה. אולם ללא תמיכה, שירה התקשתה לסובב את הפדלים ובכל סיבוב נתקעה. בגלל הקושי להשתמש בפדלים, ראשה היה רכון כל העת ומבטה נתון במקור הקושי. כך שגם כשבמקרה הצליחה להתקדם מעט, האופניים סטו מהכיוון, או נתקעו באבן, עץ או קיר.
כך זה נראה (עם אופניים אחרים):
תנועת החיים של שירה מנביעה רכיבה והתקדמות (שאם לא כן, לא הייתה ממשיכה לנסות). אולם בשלב זה אין נשיאה קדימה. תנועת האופניים נעצרת ושירה לא מצליחה להתקדם ללא סיוע. ניסיונות חוזרים ונשנים ללא נשיאה קדימה סופם באיבוד עניין ובהמשך סירוב מוחלט לכל הצעה שלנו בהקשר לאופניים.
האופניים עמדו במחסן והמתינו.
חצי שנה לאחר מכן, כשהיא בת 3.5, שירה לקחה מיוזמתה את האופניים הקטנות (תלת-האופן המצולמות בסרטון) והחלה רוכבת. כיוון שלא היו במידתה, וגם לא היו מוצלחות מלכתחילה, היא לא זכתה להצלחה גדולה. אך שריריה, המוטוריקה שלה, ויכולותיה הרגשיות התפתחו בחצי השנה החולפת. הוצאתי את האופניים עם גלגלי העזר שהמתינו מבוישות במחסן, והפעם לאחר מספר דקות של אתגר, עם תיקונים והערות שלי, הנה היא נוסעת, עם ראש זקוף וחיוך מאושר.
מה היה כאן? ממצב שבו הרגליים דוחפות קדימה ואחורה את הפדלים אבל לא מצליחות לסובב אותם, שירה הגיעה למצב שבו הרגליים דוחפות את הפדלים באופן יעיל כך שהפדלים עושים סיבוב שלם, והאופניים מתקדמות. תנועת החיים ששאפה להתקדם עם הרכיבה על האופניים, נישאת קדימה על-ידי תנועת הפדלים הרציפה, הסביבה הנעה לאחור, העצמים המתקרבים, הרוח על הפנים. עכשיו, שירה לא עוזבת את האופניים, נוסעת הלוך חזור, כדי לשכלל את היכולת שלה, ליהנות מהתנועה החדשה, ללמוד לרכב מהר יותר, רחוק יותר. הצעד שעשתה, פותח לה אפשרויות חדשות. לרכב בפארק, לרכב מהר, לרכב עם חברות, ללמוד לרכב ללא גלגלי עזר. מה שתנביע תנועת החיים.
תנועת החיים שואפת לנוע, אבל מהלכה והצעדים הבאים אינם ידועים מראש. כרגע, תנועת החיים מנביעה את הצעד הבא. כאשר יתרחש, היא תדע בדיעבד מה נשא אותה אליו, מה היה נכון לה ומדויק. לאחר שתנועת החיים נישאה קדימה, מהמקום החדש הזה היא מנביעה את הצעד הבא.
מושגים חדשים: נשיאה קדימה, התנבעות
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת
7 תגובות
כל כך שמחה שאת מפתחת את הרעיון של הלמידה מתוך תנועת החיים. אני מזהה את המושגים בתוך הטקסט, החיוך עולה על פניי, חלק מהחומרים מוכרים לי ועולה בי צער.. איפה היה כל זה כשילדיי גדלו.. איך ילדיי ילמדו התמקדות.. אני יכולה לדמיין מה המורים שלי להתמקדות היו אומרים ברגע הזה.. בטח משהו כמו .. תתמקדי על זה.. וכבר בכתיבת השורות האלה יש לי קצה חוט שמבקש למשוך אותו.. הפלגתי לי לרגע מהטקסט אל הכיסופים שלי והנה אני חוזרת .. כמו שכתבת בפוסט הקודם ..בידיעה שתנועת החיים מנביעה את הצעדים הבאים של תהליך החיים.. ואותי מסקרן .. מה גרם לך להכניס את האופניים של שירה בפעם הראשונה ומה גרם לך להוציא אותם להתנסות מחודשת?
מקסים… אותי נשאה תנועת החיים קדימה כשקראתי את מילותייך, לזה שתנועת החיים החכמה מהמתנועע לאורכה כוללת גם את הלמידה לגבי הלמידה – דהיינו, מה שירה למדה אודות הלמידה של עצמה תוך כדי הלמידה של תנועת האופניים- על התסכול וההתמודדות על המידה הנכונה של אינטנסיביות של האתגרים עבורה, עם איזה אספקטים מתוך זה מתאים לה להיות בקשר, באיזו מידה זה נכון לה ומאיזה מרחק וזווית… כך שבסופה של הלמידה של איך לפדל ולהתקדם, שירה למדה כל כך הרבה על הלמידה של עצמה. כך שבפעם הבאה (שזה בעצם כל רגע ורגע) שהיא תתנסה ותנועת החיים תניע אותה קדימה, היא תדע עוד כל כך הרבה על הלמידה של עצמה. תנועת החיים גם מביאה ללמידה, וגם מלמדת לגבי התהליך של הלמידה. ועוד עניין: שני התהליכים שאינם נפרדים אך ניתן להתבונן בהם בתורה נפרדת, שניהם כל כך אישיים, מקודשים בחד פעמיות האנושית שלהם. גם ההתנסות עם האופניים והלמידה שבאה בעקבותיה ייחודית לכל ילד וחשוב כל כך לא להתערב בעדינות ובדיוק של זה. וכמוה גם החד פעמיות של תהליכי הלמידה הייחודיים לכל אורגניזם. אורית, תודה על הפוסט. לילך
הי אנייטה, השאלה שלך על הילדים שלך מאד מזכירה לי את השאלה ששאלתי בקבוצת הפייסבוק על הבת שלי שחזרה לנגן בפסנתר. מה מהות האינטראקציה שלנו איתם? האם אנחנו יכולים להשפיע? איך זה מסתדר עם הרעיון שתנועת החיים בעצמה לא יודעת מראש לאן היא הולכת – יכולה רק להנביע את הצעד הבא. אולי זה קצה חוט?
לגבי האופניים של שירה – זו שאלה פשוטה והתשובה דוקא מעניינת. האופניים של שירה הופיעו בגלל שמלאו לשירה שלוש שנים, והחלטנו (אנחנו החלטנו) שזה גיל הולם להתחיל לנסוע באופניים. הפעם השניה התרחשה כששירה פתאום התחילה להתייחס לתלת-אופן הישנות שלה שהיו מוטלות בחצר. היא פתאום לקחה אותן והתחילה לנסות לנסוע בהן. האופניים האלה מאד לא מוצלחות, והיה לה קשה מאד (כפי שרואים בסירטון הראשון בבלוג). אבל היא היתה נחושה מאד וניסתה שוב ושוב. בשלב זה הוצאתי את האופניים הגדולות מהמחסן. והשאר היסטוריה 🙂
תודה רבה, לילך, ההתייחסות שלך לשני התהליכים הללו, שאינם נפרדים אבל אפשר להתייחס לכל אחד בנפרד, הביאה אותי לחשוב – אני בטוהה שבכל תהליך למידה, האדם לומד גם על אופן הלמידה ואופיה, וכאשר שירה התמודדה ולמדה כיצד לרכב על האופניים, היא למדה המון על התמודדות, על יכולת, על הלמידה שלה, על כך שבהתחלה מאד קשה, ולא מצליחים, ואחר-כך הכל נראה קל כל כך, ועוד ועוד. ויחד עם זאת, מעניין מאד לראות שמהעמדה של מישהו שמסתכל על התהליכים הללו – למשל, אני כאם, קשה לי מאד לזהות מה למדה על הלמידה. בכל פעם שאני צופה בה לומדת משהו אני שוב מזהה תסכול, הרמת ידיים, וגם דברים אחרים. מה שנחווה אצלה מבפנים, מתוך הקשר מסויים, וגם מתפתח עם התהליך, לא תמיד נראה כך מעמדת תצפית חיצונית. איך את רואה את זה?
כותבת בקיצור כי רצה לי… אבל בסוף היא למדה, נכון? כלומר לא התייאשה, והמשיכה וקבלה את התגמול האולטימטיבי הרי… אז בטוח קבלה מסרים לגבי הלמידה שלאורך הדרך היתה מתסכלת. אני חושבת שהתחושה שלך נובעת מהכוונון שלנו לדברים שאינם בסדר אצל ילדינו כדי לדאוג להם, לשפר, לסדר מציאות מסביב, ואנחנו לא מספיק מתורגלות לתת הכרה למה שטוב ונעים. מין דריכות יתר הורית כזו. מתקבעת… מה את אומרת? איך זה מהדהד לך?
אני קוראת את מילותיכן ומוצאת את עצמי עסוקה בכמה שאלות:
שאלת האינטראקציה הורה-ילד שעלתה גם בפוסט הקודם – ההבדלים בין אינטראקציות מכוון ההורים שמצטרפות-מתמזגות-מהדהדות לתנועת החיים של הילד/ה לעומת אינטראקציות שנובעות ממקורות אחרים: תנועת החיים של ההורה? (גם זה מאד אותנטי. יחסים בין הורה וילד הם הרי מפגש בין תנועות החיים של שניהם. ואז, מתי זה מפגש אותנטי בין תנועות חיים להחלת תנועת החיים של ההורה על הילד. מקור נוסף ממנו נובעות אינטראקציות רבות הן מוסכמות חברתיות. למשל, בעניין האופניים זה לוקח אותי לחשוב על נורמות חברתיות (יש גיל שבו ילדים מתחילים/ אמורים להתחיל לרכב על אופניים), ידע מקצועי על התפתחות הילד (יש גיל שבו חשוב שילדים יפתחו את היכולת לרכב על אפניים וגם ירכבו בפועל) איך כל זה משפיע? אצלינו במשפחה למשל, הרכיבה על אופניים באה ביוזמנתו ונתקלה בקשיים רבים. אנחנו עצמנו לא רוכבים ביומיום וסביבת החיים של הילדים לא באמת זימנה צורך ברכיבה. נראה שהצורך הזה מעולם לא פגש את תנועת החיים שלהם, למעט באירועים נקודתיים. ואז מה כהורים – האם להניח לזה ו"לשחרר"? האם "לעודד"? האם "לדרבן"?
מה בין קשיבות והיענות של ההורים לתנועת החיים של ילדיהם לבין "התערבויות" ויוזמות למיניהן? האם ישנן מסוגלויות שחשוב "להצטייד" בהן כמו רכיבה על אופניים או שחיה או כתיבה או… שכהורים ניזום את הפעולות שיובילו לרכישתן על ידי הילדים?
האם ליזום זה אומר ללמד את הילדים/ לעודד אותם/ או להכיל את הדברים באופן פעיל בחיים של עצמנו?
אשמח להארות ותובנות מצדכן על הדברים האלו, אם זה מעורר אצלכן הדהודים. יום טוב ומתנועע לכולנו
אולי במידה מסויימת. אני חושבת שזה נכון שכשהילדה מתקשה, מתוסכלת, אני יותר מגוייסת ומתייצבת לתגובה ולפעולה, מאשר ברגעים שבהם יש זרימה. ושוב, אני באמת חושבת שלמדה משהו על למידה מההתנסות הזו עם האופניים, כמו גם בהתנסויות אחרות. אבל זה עדיין לא נגיש לי בטווח הקצר כאשר אני מתבוננת מבחוץ.