על הבחירה

הפוסט הזה התבשל במהלך חופשה ביוון. במהלך פרקי זמן נפלאים בפינה המשקיפה אל הים, רקמתי את הרעיונות והתובנות שכתובים כאן. בעיקר, עסקתי בבחירות שעשיתי/עשינו שם במהלך שבועיים של חופשה. גיליתי סוגים שונים של איכויות של בחירה, והמשכתי לבדוק אותם גם בהקשרים של למידה.  

חופש

אמצע אוגוסט, 2016. חופשה ביוון.

טייק 1. הנה קמנו בבוקר. על-פי התכנון שלנו, מבלים את הבוקר בים, בחוף בליאן. אחר-כך מתוכננות פעילויות נוספות. צריך להספיק לראות את העיירה מיליי, וכדאי לעשות את זה מוקדם אחר-הצהריים, כך שנספיק להגיע לנקודת התצפית המתוכננת לפני השקיעה… התכנון נערך בקפידה, ובקפידה נציית לו. נסמן שהיינו, שעשינו, שצילמנו. נסמן בסיפוק V. נלך לים, על-פי התכנון. נארוז תיק לים לפי התכנון. נהיה בים כשעתיים, ואז נחזור ונמשיך הלאה על-פי התכנון.

ואז הגענו לים. וזה לא אותו הים שתכננו. במקום חול יש חלוקי אבן קטנים, מעצבנים. אין גלים כמו שאנחנו אוהבים, וגם אי אפשר להתמסר בכדור שהבאנו במים הרדודים, כי יש אבנים מכאיבות, ומסתבר שגם קיפודי ים קטנים. גם להשתזף לא נעים, כי החלוקים דוקרים, ואין אפילו מיטת שיזוף אחת לרפואה. אם היה לנו יותר זמן, אולי היינו מחפשים חוף אחר. אבל בצהריים כבר מחכה לנו טברנה שבה תכננו לאכול. אנחנו מאוכזבים, ובכל זאת, עושים ככל שביכולתנו ליהנות.

התכנית נקבעה מראש, והומצאה בראש. למרות שתהליך החיים מתרחש בגוף-סביבה, ולא בשכל בלבד. אני מרשה לעצמי להעלות כאן השערה – במצב כזה, שבו הבחירות נקבעות על-פי שיקולים שכלתניים, ביניהם תכנון שכלתני, יש פחות סיכוי לנשיאה קדימה. למה? אם מה שהתרחש לא תאם את התכנית, אנחנו מתאכזבים, כמו שקרה כאן. אם הוא בערך כמו בתוכנית, אנחנו מרוצים, אבל אין נשיאה קדימה, כי כבר חזינו בראש את הצעד הזה כשתכננו. למעשה, לא אפשרנו מרחב פתוח להתרחשות בלתי צפויה, אל חוויית הלא נודע. בעצם זה שתחמנו את החוויה בזמן, במרחב פעולה, לא אפשרנו להתרחשות אחרת לקרות, ולשאת אותנו הלאה.

טייק 2. הנה קמנו בבוקר. הלכנו לים, לחוף בליאן. הגענו וגילינו שבמקום חול יש חלוקי אבן קטנים, ובתוך הים יש אבנים גדולות שקשה ללכת עליהן, ואפילו קיפודי ים פה ושם. הדימוי של ללכת לים ולבנות ארמון בחול, לשחק במטקות ולהתמסר בכדור במים הרדודים היה מקבע אותנו. היינו חווים תסכול ובמשך שעתיים מדברים על אילו כל זה היה אחרת, וחוזרים הביתה לא מסופקים. אבל תהליך החיים מתרחש בגוף-סביבה, וכאשר התכניות השכלתניות לא מפריעות לו, הוא יכול להינשא קדימה. אנו בוחרים בפיסת חוף ומניחים את חפצינו, מסתכלים סביבנו, מקשיבים להמיית המים העדינה, נושמים את הניחוח המלוח. ליבינו יוצא אל חלוקי האבן היפהפיים שעל החוף, והילדות מלקטות בהתפעלות חלוקים בצבעים וצורות שונות, מרטיבות אותם במי הים, ובוחנות את הברק והגוונים שלהם באור השמש.

במשך פרק זמן לא ידוע, כולנו מתחרים בזריקת אבנים למים, ומקפיצים אבנים שטוחות על פני המים החלקים. אנו מגלים כי אפשר לשחק כך לנצח. לאחר שמצאנו נתיב נקי מאבנים וקיפודים אל תוך הים, אנו שוחים במים הצלולים אל תוך השקט של ים כחול-ירקרק ורגוע שסביב לו הרים, ונושמים את היופי והשלווה עמוק פנימה. לו היינו רוצים, יכולנו להישאר כל היום, או רק שעה בודדת, ואחר-כך עושים בחירה נוספת, בחירה של גוף-סביבה. נשימה עמוקה, השלווה שממלאת אותנו היא אות שהסביבה המופלאה נושאת את תהליך החיים שלנו הלאה. כן, יש אפשרות כזו ליופי, שלווה, שקט. האפשרות הזו היא כעת בתוכנו.

איכות של בחירה

בפוסט הקודם דיברתי על בחירה, ועל כך שהיא אינה קובעת את התהליך כולו. הפעם, אני מתייחסת לאיכות של בחירה.  לזהות שבחירה יכולה להיות שכלתנית ונגזרת משיקולים מחושבים היטב, אבל היא גם יכולה לנבוע מתנועת החיים של גוף בסביבתו.

הגוף בסביבתו בחר להרים חלוק אבן. תנועת החיים נישאה קדימה עם תחושת האבן ביד, ההתבוננות בה, והשמחה שהורגשה למגע החמים ולברק המנצנץ. גם הבחירה להיכנס למים נבעה מתנועת החיים, ונישאה קדימה למגע עם המים הקרירים והמראה הצלול, הכחול.

יכולתי גם לעמוד במקומי ולשקול "מה אפשר לעשות כאן בחוף"? למנות 3-4 דברים ואז לבחור את הכדאי ביותר, ולהתאמץ שזה אכן יעבוד. בחירה שכלתנית יכולה להיות מוגבלת, אם היא רק שכלתנית. אם אנחנו מקשיבים רק למה שהשכל מספר לנו שצריך לעשות. בבחירה שכלתנית קודם נעשית ההחלטה על הבחירה ואז היא מתבצעת באדיקות על-פי התכנית שהוחלטה מראש.

אנחנו מכירים את הבחירה הזו מאינטראקציה עם ילדים. מציעים להם פעילויות ושום דבר "לא בא להם". וגם אם הם נעתרים ועושים משהו, זה עובר להם אחרי כמה דקות (אין נשיאה קדימה). עד שתנועת החיים של גוף-סביבה בוחרת בפעולה, וזו נישאת קדימה, שוב ושוב.

ובתוך כך, אני נזכרת בערגה בחופשה שלנו ביוון. חופשה שבה רוב הבחירות נבעו מתנועת החיים של גוף-סביבה, נישאים הלאה מהתרחשות אחת לאחרת, ללא תכנון, כמעט ללא שיקולים, וללא כל מאמץ (חופשה בנוסח טייק 2). חשתי שזה חופש אמיתי. חופשה שהיא גם חופש. חופשה יכולה להיות מאמץ גדול, מאבק בלתי פוסק נטול כל חופש (חישבו על חופשה בנוסח טייק 1). ובו בזמן יום עבודה, יום למידה יכול אולי להיות מלא בחופש. [1]

בחזרה לשיגרה

לאחר חופשה, תמיד יש בי איזו תקווה שהשחרור, החוויות, המראות, ההנאה, והפתיחות יביאו משהו חדש לחיים, והציפייה היא שכבר ביום הראשון לנחיתה השינוי יורגש. ואז לדאבון ליבי, ביום הראשון פשוט רובץ עלי ענן, אני כבדה ומשותקת, לא מרוכזת ולא ממוקדת.

מספר ימים קודם, במרפסת הצופה לים התיכון, אני מבינה משהו. הגוף עושה כמה צעדים בסביבה בה היה בחופש, מול הים, בערים רחוקות, מול נופים ירוקים, מול מרחבים, עם אנשים אהובים, ללא דאגות חולין, כך נישא קדימה שוב ושוב, מתפתח בתוך הסביבה הזו. הוא חוזר לביתו קצת אחר, ובאחת הסביבה שלו אחרת. גוף-סביבה אחר צריך להמשיך מפה לעשות את צעדיו הבאים.

ומה אנו עושים ברגע שנוחתים? את הבחירות עליהן החלטנו לפני החופשה. כבר בחרנו אותן מראש. הן כתובות ביומן שלנו, שלא נשכח. כל זה התאים למי שהיינו לפני שבועיים.

ועכשיו אולי צריך לקחת אוויר ולבחור מתוך כל מה שעכשיו, ורצוי שהבחירה לא תהיה רק שכלתנית אלא תתייחס גם לתחושות הגוף שמערבות את מה שקורה בגוף-סביבה. כי גוף-סביבה משתנה כל הזמן. השכל לבדו לא תמיד יודע.

        שנת הלימודים בפתח, וכל זה מעלה בי מחשבות, ללא תשובות מפורטות בינתיים:

• בכל מעבר בין שיעורים בבית-ספר, גוף-סביבה משתנה. מה זה אומר?
• בתי הקטנה מתחילה לראשונה ללמוד במסגרת של חינוך דמוקרטי. וזה מעלה אצלי שאלות על הבחירות שמאפשר החינוך הדמוקרטי לילדים. ואילו איכויות של בחירה אלה?
• האם אפשר לדבר על בחירות לימודיות? איך בוחרים?

[1] ההשראה לכתוב על ההבחנה בין חופשה וחופש הגיעה מפוסט שקראתי – של חברתי לילך בנימיני-קורש, על חופש וחופשה בחינוך הביתי.