סיפור על מסיבת חג

בפוסט (הקצר) הזה אספר סיפור על ליווי של תהליך למידה/חיים קבוצתי.

כתזכורת, הפוסט הקודם דיבר על ליווי תהליכי למידה, והוא הסתיים במשפטים הבאים:

"אני מרגישה שיש משהו נפלא בפשטות הזו של התהליך הטבעי, המנביע, המתגלה. משהו מנחם ומלא תקווה שאומר שהצעד הבא יגיע, לכשיופיע משהו שיישא אותו קדימה. אני מרגישה גם משהו משחרר בתהליך הזה. זה גורם לי להבין שאין לי באמת שליטה על איך הצעד הבא יקרה או מתי הצעד הבא יקרה. לא אצלי, ולא אצל מי שאותו אני מלווה בלמידה. אין לי יכולת לגרום להבזק של למידה, לתובנה, או לחוויית למידה משמעותית – לא אצלי ולא אצל אנשים אחרים. אבל:

כשמשחררים את האמביציה שזה יקרה, ונשארים עם הביטחון והאמונה שהצעד הבא אכן יקרה, בזמנו, ולא כפי שציפינו, ונשארים בקשב ובנוכחות לתנועת החיים, ונותנים לה מקום ומרחב מאפשר – ומזמנים לה הזדמנויות בעדינות ובתשומת לב, תנועת החיים תינשא קדימה אל הצעד הבא, בזמנה, ותתגלה ביופייה המפתיע."

אז בהמשך לסיפור ההוא, אתמול היינו במסיבת חג בגן של שירה. היו בגן 23 ילדים וכ 40 מבוגרים. סדר היום היה פשוט:

הערב נפתח בעבודה ב 5 תחנות יפהפיות ופשוטות למדי (למשל, חדר חשוך שבו מסתתרות הפתעות קטנות לילדים והם מחפשים אותן עם פנסים קטנים שמגרשים את החושך, או קישוט סופגניות ושימוש במזרק ריבה למלא אותן). הפעילות ארכה כשעה ובמהלכה עברו הילדים עם או בלי הוריהם בין תחנות העבודה.

אחר-כך הגיע תורם של השירים והריקודים – הילדים וההורים הוזמנו לרקוד ולשיר שני שירים לחנוכה, ריקוד חופשי, כשהילדים מחקים את תנועות הגננת, כפי שהם עשו גם במהלך השבוע האחרון. היתה שם שמחה צרופה, ללא שמץ של פוזה, שליטה או ניסיון להרשים את ההורים. פשוט להיות ולשמוח.

לבסוף הדלקנו את החנוכיה הגדולה (שגם אותה הכינו הילדים עם הגננות מחומרים ממוחזרים – פחיות, חתיכות עץ וכו'). בירכנו יחד, ולאחר פרידה מהילדים ומהגננות, הלכנו הביתה עם הסופגניה המקושטת, סביבון וחנוכייה שהכינה שירה בגן בשבוע האחרון.

זו הייתה עבורי המסיבה הכי פשוטה, שמחה, וחיה שחוויתי במעמד של חגיגות בגנים או בתי הספר. הרגשתי שכשנותנים לילדים מרחב לביטוי, מאפשרים לתנועת החיים שלהם לזרום בטבעיות, החיים מתפרצים, ויופי ושמחה מתגלים. רואים בילד ישות מורכבת ומתפתחת, קצה של המובלע שבתוכו סודות ורזים. ההקשבה והגילוי של סודות אלה היא מרנינה ומענגת, וכשנותנים להם את המרחב שלו הם זקוקים מתחולל מחול חיים משותף שבורא בכל רגע הפתעות חדשות.

אז מה בדיוק היה שם שאיפשר את זה? אפשר למנות מספר איכויות חשובות בהן הבחנתי במהלך החגיגה:

פחות אגו יותר ענווה,

פחות פקודה יותר הקשבה,

פחות שליטה יותר שחרור,

פחות שיפוטיות יותר כבוד,

פחות ידיעה יותר התעניינות,

ואשמח אם תשלימו כאן את הרשימה…

הנה עוד: באדיבות מיקה דפני:

פחות חומריות יותר רוחניות

פחות צרכנות קנויה יותר מלאכת יד

פחות גינונים יותר פשטות

פחות החזקה יותר חופשיות

פחות תוצאה יותר הליך

פחות איך נראה יותר חוויה

והנה עוד אחד – באדיבות לילך בנימיני קורש:

יותר כבוד לאחר (ולאני) ונוכחות רחבה (שמבליעה בתוכה גם אחריות לסדר)

אחתום את הפוסט בתוספת קטנה אבל מאד משמעותית. החגיגה הזו התאפשרה בזכות ארגון מאד מחושב והתייחסות לפרטים הקטנים. נראה כאילו יש כאן פעילות חופשית. אבל היה כאן איזון עדין מאד בין סדר ושליטה, לבין יצירת מרחב מאפשר לתנועת החיים לזרום. האיזון המיוחד הזה יצר ערב מלא בחיות, עניין, יצירה ושמחה.