למידה מעבר לקצה

זהו פוסט של אחרי החגים. בחרתי לפתוח אותו עם התייחסות ל"החלטות של ראש השנה".
בפוסט מיוחד לראש השנה, כתבתי את השורות הבאות:

"בכל ראש שנה אני מקיימת מנהג קטן ביני לביני – לכתוב את כל הדברים שהייתי רוצה שינכחו בחיי בשנה הבאה. אני מנסה לעשות את זה גם כאן. הנה מספר רעיונות שחלקם כבר נבטו כאן, ומבקשים להתגלות ולעשות עוד כמה צעדים, בשנה הבאה:
• למידה מונבעת ולמידה כי צריך – התייחסות ל"פרדוקס" בין למידה טבעית מתוך תנועת החיים, לבין למידה "כי צריך" ובכל זאת עושים אותה, גם אם לא אנחנו הנבענו אותה מלכתחילה.
• איך מחברים פעילות לתנועת החיים?
• סוד ההנחיה שנושאת קדימה – מה זה אומר להיות ליד תנועת החיים של אדם אחר, וכיצד אפשר להיות באינטראקציה שנושאת קדימה את תנועת החיים של האחר?
ועוד כמה…"

יחד עם התכנון אני כבר יודעת: תהליך חי ינביע קצוות שנשיאה שלהם קדימה תביא למקומות שאיני מסוגלת לחזות כעת.

היצמדות לתכניות

אפשר להתייחס לנקודות שלמעלה כאל תכנית פעולה שמכוונת את הכתיבה בבלוג לאורך השנה. תחילה בוחרים בנקודה אחת, חושבים ולומדים אותה, כותבים עליה, מדברים עליה עם אנשים, עד למיצוי מסוים. ואז עוברים לנקודה השנייה. אפשר לעבוד גם במקביל, אבל בסופו של דבר כל הנושאים ימוצו. בתוך כל נושא, תתרחש למידה, הרחבה, העמקה. אבל נישאר במחוזות התכנון.
ג'נדלין כותב במאמרו, דפוס הציות (1984), את הרעיון הבא:

Gendlin, 1984, The obedience pattern:
"The changes we design for ourselves express how and what we are now, of course. Our own plans usually call for changes that make us more of the same. If we have valued and developed competencies, we tend to resolve to develop more competencies. If we have cared about others, we resolve to care more perfectly next year. The approach people design for their own change usually re-instances how they are now." (p. 193)

"התכניות של תחילת השנה", ותכניות בכלל, נעשות תמיד מהמקום שבו אנחנו עכשיו. הן מאפשרות לנו להיות "יותר מאותו דבר"', אם אנחנו מצייתים להן באדיקות ללא הקשבה לקצוות שנוצרים בתהליך.

אז נניח שנתייחס לתכניות אבל רק כסימונים, מראי מקום, עוגנים שנרצה להתייחס אליהם, בערבון מוגבל. אפשר להתחיל מאחת הנקודות ולעבוד אתה. תהליך הלמידה, הקריאה, הכתיבה אינו תהליך של העברת רעיונות ברורים ומגובשים ממני, דרך המקלדת אל המחשב. עצם הכתיבה עצמו מנביע קצוות, ואם חשים אותם ולא מוותרים על דיוק המשמעות, התהליך יכול לשאת אותנו צעד אחד קדימה. ומשצעדנו את הצעד הבא, שוב איננו באותו מקום שהיינו כשהחלטנו לכתוב על הנקודה הראשונה. מה שייכתב בסופו של דבר ויפורסם הוא פוסט שלא יכולנו לתכנן כשחשבנו על הנקודה הראשונה. ובמקום בו אנו כעת, חלק מהנקודות שכתבנו בתחילת השנה אולי החווירו, או מבקשות להשתנות מעט, וחדשות צצות בברק מזהיר.

אפשר להתעלם מכל זה ולהמשיך לציית לתכניות, ולהינעל אל תוך תהליך סזיפי שהסיפוק העיקרי שהוא טומן בחובו הוא סימון "וי" על מטלות שהושלמו. ומנגד, תשומת הלב וההתמסרות לקצוות המכוונים אל הלא ידוע, אולי שומטת מעט את הקרקע היציבה והבטוחה שנותנת לנו התכנית, אבל פותחת פתח אל תהליך חי ומרתק.

קצוות בתהליכי למידה פורמאליים

בקורס שאלמד השנה (יחד עם מיכל גלבוע-אטר) באוניברסיטת תל-אביב, הפעילויות הראשונות מתוכננות לאפשר זיהוי של תנועת החיים האישית (במילים אחרות, קצוות שמורגשים עכשיו) הנובעת מהיבטים של נושא הקורס, וכניסה לתוך תהליך אישי וקבוצתי ממושך. באיזשהו שלב, די בהתחלה, מגיעה העת שבה הסטודנטים נפגשים במאמר, אותו הם קוראים כשיעורי בית, כהכנה לשיעור הבא. תנועת החיים של הסטודנטית לא בהכרח הנביעה את קריאת המאמר הזה. איך היא יכולה להתייחס למפגש הזה?

המפגש עם המטלה-שמגיעה-מבחוץ-של-קריאת-מאמר יכול להיתפס כקופסה סגורה שאפשר להגיד עליה כל מיני דברים מניסיון העבר. לדוגמה, למשמע המילים: "קראו את המאמר שבאתר ואנחנו נדבר עליו בפעם הבאה" יכולות לעלות ולצוף תבניות ממפגשים קודמים עם מאמרים: "בטח לא אבין עד הסוף", "אוף משעמם", "זה ייקח לי שעתיים – מתי אני אכניס את זה?", "אולי אפשר להשיג סיכום מאמר?", "מאמר בעברית או באנגלית?", "לא בא לי לקרוא, למה אי אפשר פשוט להמשיך במה שעשינו עד עכשיו?", "בשלב הזה אני לא צריכה שום מאמר, דווקא צריכה לעבד את הדברים עם עצמי".

זו תבנית שיכולה לפעול לנוכח המפגש עם הקופסה הסגורה שנקראת מאמר. התבנית הזו היא חלק ממי שאנחנו ברגע זה. כאשר אנחנו פועלים מתוך הדפוס הזה, הוא מעצב גם את החוויה בעת פתיחת הקופסה וקריאת המאמר. הוא לא מאפשר לנו להיפתח ולהיפגש באמת עם המאמר, להניח לקצוות חדשים לנבוט בתוכו. הוא רק רוצה לסיים את השעתיים הסיזיפיות האלה ולמצוא משהו לומר על המאמר כדי להשתתף בדיון בפעם הבאה.
אבל המאמר שהונחת על-ידי המנחות בקורס, ולא בהכרח נבע מתנועת החיים של הסטודנטית, טומן בחובו את האפשרויות לקצוות חדשים, לנשיאה קדימה, אם רק יחיו בתוכו, ולא יעברו על פניו כקופסה סגורה. כלומר, ההזמנה היא להיכנס לאינטראקציה חדשה וחיה ולחוש את הקצוות שהיא מייצרת אצלנו, את מה שהרעיונות החדשים מחוללים בנו, לחוש מה הם מעוררים בנו, ולאפשר להם להניע אותנו, אולי אפילו לשאת אותנו הלאה.

כמו בהתייחסות אל התכניות לשנה החדשה, כך גם בהתייחסות לקריאת המאמר, תשומת לב לקצוות שהתהליך מייצר בנו, והמתנה לנשיאה קדימה אל הצעד הבא יביאו אותנו למקומות שלא היה באפשרותנו לחזות קודם, ולהפצעת קצוות חדשים שלא ידענו שיכולים להתעורר בנו.

על הצד של המנחות לא דיברתי בפוסט הזה – על מה הן יכולות לעשות על מנת לעודד גישה כזו, על מנת לתמוך בתהליך הזה. בשבוע הבא יתחיל הקורס ואנו ננסה לעשות מהלך בכיוון הזה. נספר עליו בקבוצת הדיון בפייסבוק. ואולי גם בפוסט הבא.

אני רוצה להודות לאמנון גלזנר, טלי אדרת גרמן, אורית אילן, טל אלון מן, יעל בר לב (אין משמעות לסדר, וסליחה אם שכחתי מישהו) על השתתפות בסדרה של דיונים מרתקים בנושא הזה בקבוצת הפייסבוק. מה שעלה בדיונים הללו היווה השראה ותרם באופן משמעותי להתפתחות הפוסט הזה ואולי גם הבאים אחריו.

מושגים חדשים: קצה, קצוות