מכירים את הביטוי: "בא לי?" – בא לי לצייר, בא לי לשחק בקלפים, בא לי לצאת החוצה, ועוד. מה הקשר בין "בא לי" לתנועת החיים, ולאפשרות של ללמוד מתוך תנועת החיים? הפוסט הזה בוחן את הקשר שבין פעולות שנובעות מתנועת החיים לבין עצם הבחירה בהן – עד כמה פעילות שנבחרה על-ידי האדם נובעת מתנועת החיים שלו ונושאת אותו קדימה. שאלת הבחירה מתבררת כאן כמורכבת יותר מכפי שאנחנו בדרך כלל מניחים.
הפוסט הרביעי הסתיים בזיהוי כי יש פעולות שנובעות מתנועת החיים, ולכן הן נחוות כזורמות, חיוניות, אפילו, לעתים, רוויות בתשוקה. ולעומתן, יש פעולות שמקורן מהחוץ ואינן נובעות מתנועת החיים, ולכן הן מרגישות מכאניות ונטולות חיים.
אחת התשובות המתבקשות והאינטואיטיביות ביותר היא שפעולה שנובעת מתנועת החיים נבחרה על-ידי האדם, לעומת פעולה ש"נדחפת" מבחוץ, ללא בחירה פנימית של האדם. אבל אם נחשוב על כך עוד מעט, נגלה שזו תשובה חלקית, ושיש כאן מורכבות גדולה יותר.
צעד הבחירה, הוא רק צעד אחד
לפני כמה ימים בחרתי לקרוא מאמר שהכותרת והתקציר שלו משכו את לבי ונקשרו לנושאים שאני מתעניינת בהם. אני מתחילה לקרוא. תנועת החיים שואפת להתקדם, לעשות צעד, אבל הצעד המיוחל לא מתרחש. ייתכן שהמאמר עצמו נחווה כמשעמם, או לא מובן, או הולך סחור סחור. יכול להיות שבמהלך הקריאה מתברר שמה שהלהיב אותי כלל לא נמצא שם, והמאמר מדבר על משהו קצת אחר מכפי שציפיתי. גם אם המאמר עדיין מבטיח, אולי אני עייפה, כואב לי הגב, או, יש קולות מסיחי דעת מהבית שמשפצים לידי. תנועת החיים הנביעה קריאה של המאמר בשאיפה לנשיאה קדימה. אבל התהליך אינו נישא קדימה. למרות שאני בחרתי. למרות שהפעולה נבעה מתוך תנועת החיים שלי.
ומה קורה כשבוחרים בשבילי או דוחפים אותי לפעולה? לפני כמה ימים חבר ביקש ממני לקרוא כתבה שעניינה אותו. נעתרתי מתוך מחויבות חברית, והתחלתי לקרוא. תחילת הקריאה קשה ולא מחוברת, אני עוד לא לגמרי מבינה מדוע אני קוראת את הכתבה, ובמה הכתוב קשור אלי. אבל אני עושה מאמץ. ואז מגיע קטע שמצית אצלי ניצוץ של עניין, מטה את תנועת החיים שלי לכיוון קריאת המאמר, ומהלך הקריאה מכאן נושא את תנועת החיים קדימה. תנועת החיים נישאת קדימה, למרות שלא אני בחרתי. למרות שמלכתחילה הפעולה לא נבעה מתוך תנועת החיים שלי.
ש
צעדים בתוך תהליך דינאמי
לפני כשבוע ביקרו אותנו בני דודים של שירה: עמיחי (8) נוגה (6), ודפנה (4). לאחר שקפצו והשתוללו באחד החדרים, נכנסנו כולנו לחדר המשחקים.
עמיחי נכנס לחדר המשחקים, ועוד לפני שרגלו דורכת על מפתן הדלת, כבר מתרחשת אינטראקציה בינו לבין סביבתו. הוא לא רק הוא עם עצמו, אלא הוא מתרחש בתוך הסביבה והסביבה משתתפת בתהליך החיים שהוא חווה עכשיו. הסביבה היא כל דבר שנמצא באינטראקציה אתו בשלב זה: כל האנשים והילדים הנוכחים בחדר, שפת גופם, נימת דיבורם, מחוותיהם, גישתם, ארון המשחקים, השטיח על הרצפה, הספה והפופים, האור והצללים בחדר, הריחות, הצלילים והקולות ועוד ועוד. לעמיחי בסביבתו זו יש תנועת חיים ברגע זה (שונה מתנועת החיים שהייתה לעמיחי בסביבתו לפני 10 דקות, כשכל הילדים קפצו על המזרונים בחדר אחר, למשל, או לפני שעה, בבית של סבתא, כשעמיחי עדיין היסס אם להצטרף). תנועת החיים הנוכחית מבקשת להינשא קדימה – כשעמיחי סוקר את המשחקים שהוצאתי עבורו.
אחד המשחקים, בלוקים של עץ שמהם בונים מבנים עם תעלות שבתוכן מגלגלים גולות, 
סיקרן אותו, והוא הזמין את אחותו, נוגה, להצטרף למשחק. תנועת החיים שהתרחשה בו עם הכניסה אל חדר המשחקים נישאה קדימה עם הופעת המשחק המסקרן. צעד אחד התרחש ופתח מרחב אפשרויות חדש – הקופסה פתוחה ובתוכה עשרות בלוקים בצורות שונות. תנועת החיים הנוכחית מנביעה את הצעד הבא שמבקש להתרחש.
הצעד הבא מבקש להתרחש תוך כדי המשחק, אבל הוא עוד לא יודע מה יישא אותו קדימה. שני הילדים בונים מגדל מהבלוקים, ומנסים לגלגל גולות – אבל הגולות לא מתקדמות, או שהן יורדות במורדות אליהם לא התכוונו. הם מנסים להזיז בלוקים בכל מיני דרכים אבל שום התרחשות אינה נושאת את תנועת החיים קדימה. תנועת החיים עדיין מנביעה פעולות שונות, אבל בינתיים היא לא נישאת קדימה.
גל (14) ניגשת לעזור. היא מדגימה מספר מבני בסיס, מצביעה על תמונות על עטיפת המשחק, ולאחר מספר דקות הבניה נמשכת – הפעם הגולות מתגלגלות בחופ
שיות בדרכים המפותלות, לצהלתם וחדוותם של הילדים. יש נשיאה קדימה. הם בצעד הבא.
עם כל שכלול של מסלול של גולות, יש עוד נשיאה קדימה, מרחב האפשרויות נפתח, יש רעיונות נוספים, ועכשיו אפשר לזהות שהם בחוויית זרימה. חוויית זרימה (שהוגדרה ואופיינה על-ידי מיהאיי צ'יקסנטמיהאיי), נראית כמאופיינת כאן על-ידי נביעה של תנועת חיים ונשיאתה קדימה, וחוזר חלילה.
כלומר, זה שהייתה תנועת חיים בהתחלה, והיא אולי הניעה את הבחירה הראשונה היה חלק קטן מהסיפור.
הפוסט הזה ממחיש כמה הסיפור מורכב. יש בו אינטראקציה בין גוף לסביבה, יש בו תנועת חיים דינאמית שמשתנה כל הזמן, ויש בו את האפשרות לנשיאה קדימה, שמתממשת לפעמים מספר פעמים (ואז יש זרימה) ולפעמים אינה מתממשת.
הצעד שנעשה בפוסט הזה פותח מרחב אפשרויות חדש לחקירה:
1. לחקור אינטראקציה תחילה בהקשר של סביבות למידה. בקבוצה בפייסבוק דיברנו על הדוגמה שבה שירה (4) משחקת בזרימה בחדר כאשר אני מנגנת לידה. מה יש שם? מה היה באינטראקציה של עמיחי בתוך הסביבה שהנביע תנועת חיים של סקרנות, משחק, שאפשר לו להמשיך ולהתפתח?
2. אני חשה שיש בכל זאת משהו בעניין הבחירה. הבחירה שנעשית היא בכל זאת צעד. צעד שפותח מרחב של אפשרויות. גם אם הן לא מתממשות באירוע הזה, משהו השתנה, לא? עד כמה זה מהותי?
3. הפוסט הזה פתח צוהר לסוגיית ההנחיה. כיצד ניתן לתמוך בתהליך למידה? האם ניתן להיות הסביבה עבור הילד שמאפשרת נשיאה קדימה? גל הייתה הסביבה הזו. כיצד עושים זאת בלי להפריע? בעיתוי מדויק? בגישה שמאפשרת זאת? כיצד נעים ליד תנועת החיים של אדם אחר?
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת
4 תגובות
אורית יקרה. איזה שאלות מעולות את מעלה כאן. אני בדיוק בתהליך כתיבה משל עצמי (בפורטוגל) ואחת הדברים שמעסיקים אותי הוא המרחק שבין הרעיון (המנטלי) של משהו לבין התנועה הזורמת (לא מנטלית, אך השכל יכול להצטרף). בחירה יכולה להיות רעיון מנטלי (כך כדאי שאעשה), ודבר זה לא בהכרח יתחבר לתנועת חיים קדימה. אני חושבת שהמושג שמתאים כאן הוא הקשבה והצטרפות. במובן מסוים, ככל שאנחנו רפויים יותר (למשל, בוחרים – אבל בקלילות. עם מוכנות לוותר. או מוכנים לקרוא משהו שלא בחרנו.. אבל מוכנים להפתעות), כך מתאפשרת יותר תנועה. שאלה נפרדת וחשובה לא פחות היא ה"סביבה המיטיבה" (כמו שקרא לכך רם אייזנברג). גל היוותה סביבה מיטיבה. איך אנחנו יודעים? בשל מה שקרה אחר כך. האם נוכל "לבנות סביבה מיטיבה" (והאם אז זהו רק רעיון מנטלי?) לפעמים אם רק נהיה בקשר עם הרעיון של סביבה מיטיבה – יתכן שהיא תקרה מעצמה. כך לפחות אני מקווה..
קרה לי משהו מעניין שגרם לי להבין עוד משהו.
קראתי את הבלוג האחרון ומייד התעורר בי הרצון לענות לך, ראשית בגלל שחשתי את העוצמה של העיניין שלך בחקירת הנושא של ל״מידה מתוך תנועת החיים ״ וההשקעה והמחויבות שלך להמשך התהליך וגם ההזמנה שלך לחשוב על זה ביחד.
אז עניתי לך בתגובה מיידית ומפורטת על מחשבות שעלו לי בתגובה לכתיבתך.
לחצתי על ״post ״ ומשום מה כל מה שכתבתי לך, בהשקעה ובתשומת לב, נמחק. ואז קרתה עצירה ואותה תחושת סיפוק שהיתה בעת השליחה שנכשלה, הייתה כמו צעד קדימה אחורה, השאירה אותי במרחב שזז אבל לא הגיע. זה גרם לי לחשוב שיש חשיבות עצומה בללכת עד הסוף. בכך שתנועת החיים שלך, פגשה את תנועת החיים שלי והזיזה משהו מחשבתי=רגישי=פיזי ששאף לחזור ולהיפגש/ להיות באינטראקציה איתך וחוזר חלילה. התחושה של תנועה שהלכה עד הסוף, משמעה תנועה שהנביעה צעד קדימה. במקרה שלנו שהיתה חוזרת אליך ומוסיפה אולי עוד נדבך לרעיונות הנוצרים. כמו במקרה של עמיחי שהסקרנות מהמשחק היתה מקבלת את הסיפוק של היצירה והגולות היו מתגלגלות. גל היתה הנדבך הנוסף שהיה באינטראקציה עם הרצון המובלע לצעוד קדימה ליצור תנועה, הפתעה, התרגשות.
כתבתי בpost הנעלם שיש לי הוקרת תודה עמוקה לג׳נדלין בנקודה זו, בכך שיצר תאוריה ופרקטיקה שבבסיסן יש אופטימיות טבעית ופשוטה. כל יצור חי וכל תהליך שואף מעצם היותו לצעוד קדימה ולנבוע.
ותנועת החיים אוחזת בתוכה התפתחות ושאיפה להתהוות. מתוך המקרה הקטן שקרה לי אני מבינה גם שיש משמעות רבה במה שקורה הלאה שפוגש את מה שקרה שיקרה שקורה.
זה מה שגרם לי להיכנס עוד פעם לחדר ולכתוב את הpost הזה בתקוה שימשיך להתגלגל הלאה.
זה מרגש! כמטפלת וגם כמטפלת בתנועה אני נוגעת כרגע במשהו עדין, מוכר ויקר . העניין של משהו שזז =נע מזיז משהו וחווה חיים, בלמידה מתוך תנועת החיים מתרחש אותו רצון לזוז, להזיז ולחוות חיים תוך השתנות.
רונה יקרה, איזה כיף שאת כותבת כאן גם הפעם, ועוד מפורטוגל!
זה די מדהים שבחרת לכתוב על הקשר בין הרעיון המנטלי לבין תנועת החיים. היתה בפוסט פיסקה שדיברה בדיוק על זה – על כך שכבר כשאומרים בחירה אפשר להתכוון לאופני בחירה שונים. אני יכולה לבחור לקרוא מאמר מתוך מקום עמוק ומחובר, מתוך תנועת חיים זורמת, אבל יש בחירות רבות שנובעות משיקולים שכלתניים כמו מה יצא לי מקריאת המאמר, או אם אקרא את המאמר הזה אבין משהו שיעזור לי במקום אחר, וכו'. פיתחתי קצת את הרעיון הזה ויום לפני פרסום הפוסט מחקתי את הפסקה. מחקתי אותה, כי הרגשתי שאני מגיעה למסקנה שיש בחירות שהן מתוך תנועת החיים, ויש כאלה שאינן מחוברות לתנועת החיים. ופתאום לא הייתי בטוחה במה שאני אומרת, וחשבתי שאחרי שאקרא את פרק 7 המפורסם, בטח אדע יותר. 🙂 אני מאד מסכימה אם מה שאת כותבת על בחירה קלילה עם מוכנות לוותר, ועם פתיחות להפתעות. נראה לי שבחירות כאלה קשובות יותר לתנועות העדינות שבתוכינו, ללא מאמץ. ללא המאמץ שבדרך כלל כרוך בחשיבה המנטלית השקולה ומכבידת הראש.
אהבתי גם את הקשר שיצרת עם הרעיון של סביבה מיטיבה. הייתי שמחה לחקור את זה קצת יותר ולדעת על זה משהו יותר מאשר אחר-כך בדיעבד…
המשך חופשה נעימה וטובה
נינה יקרה, תודה רבה על התמיכה המיוחדת שלך, אני מרגישה אותה מאד בכתיבה שלך, והרבה ממה שאת כותבת עושה carrying forward
אוף, איזה מעצבן זה! לכתוב, לזרום, להניח הכל על הדף/מחשב/מסך, ואז לאבד את הכל. זו הרגשה נוראה. קרה לי כמה פעמים בעבר. זו תחושה שאחזתי בידיים את הכל, ופתאום הן ריקות. ויחד עם זאת, כשזה קורה לי, זה מעניין, זה תמיד מאד קל לכתוב שוב. כי הצעד כבר נעשה, תנועת החיים כבר נישאה קדימה, ואני כבר במקום אחר ממה שהייתי לפני הכתיבה. עכשיו השיחזור כבר קל, והוא לפעמים אפילו משודרג כי עוד כמה צעדים קטנים נכנסים לשם. אבל אני לא יודעת מה כתבת בגירסה הקודמת, ומרגישה שפספסתי…
מה שאת כותבת מאד מאד מעניין אותי, וגם מעסיק אותי בעת האחרונה. אני חושבת שזה גם מה שגרם לי להתחיל לכתוב בלוג. בתחילת הדרך, עוד לפני שהיה בלוג, כתבתי את הרעיונות שלי במחברת. הרבה מהכתיבה הזו הנביעה צעדים ונשאה את תנועת החיים קדימה. עיו שם צעדים של ממש, בתנועת החיים שלי. אבל כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, קרה שם משהו נוסף – אותו חיבור עליו את מדברת לתנועות חיים של אנשים אחרים שמנביעות גם הן צעדים, שהחיבור אליהם, יוצר אצלי צעדים חדשים, מתבטא בבלוג, ושוב מתחבר לתנועות חיים של אנשים וחוזר חלילה. נראה לי שאפשר לדבר כאן על נשיאה קדימה של תנועת החיים (עשיית צעד) וביטוי שלה בעולם כך שהיא יכולה להתחבר לתנועות חיים אחרות (אולי ג'נדלין מדבר על כך בפרק 7? הלא זה בדיוק ההבדל המהותי בין בני-אדם לשאר בעלי-החיים, שהם יכולים לבטא את הצעדים שלהם. עוד מעט…)
אני אוהבת את מה שאת כותבת על העניין של משהו שזז-נע מזיז משהו וחווה חיים. זה רעיון קסום.
ועכשיו אעשה העתק הדבק למה שכתבתי, ליתר ביטחון, כדי שאם יימחק, חלילה, יהיה עותק… 🙂