בפוסט הזה אני מזמינה אתכם לחשוב קצת על אינטראקציות בין אנשים, ובין אדם לסביבתו, בדרך קצת אחרת.
תנועת החיים שואפת לנוע, אבל מהלכה והצעדים הבאים אינם ידועים מראש. כרגע, תנועת החיים מנביעה את הצעד הבא. כאשר יתרחש, היא תדע בדיעבד מה נשא אותה אליו, מה היה נכון לה ומדויק, ולמה הייתה זקוקה. לאחר שתנועת החיים נישאה קדימה, מהמקום החדש הזה היא מנביעה את הצעד הבא.
מה מנביע את הצעד הבא?
גוף-סביבה
כבר מזמן גיליתי שכשאני צריכה לחשוב לעומק או לפתח רעיון חדש, לא טוב לי לעשות את זה מול המחשב. בדרך כלל, אקח איזושהי מחברת ואצא למרפסת, או לחצר. במקרים מסוימים אני חשה צורך לצאת לטייל בחוץ, בטבע, מצוידת במחברת ועט. מידי פעם, לאחר זמן, תהיה נשיאה קדימה ומרחב אפשרויות חדש ייפתח (carrying forward, ראו פוסט צעד אחד בתנועת החיים). כמו כן, חדר העבודה שלי, פינת האוכל, הספרייה הציבורית, או בית-הקפה מרגישים לי אחרת לגמרי, ואני עובדת אחרת בהם. האם גם אצלכם זה ככה?
אנחנו נוהגים לחשוב שסביבות שונות משפיעות עלינו בדרכים שונות ולכן אנחנו מתנהגים ומרגישים בהן אחרת. ואכן, דרך החשיבה הרגילה שלנו היא לפרק את העולם לגורמים נפרדים, בודדים ויחידים. אני מזמינה אתכם לבחון יחד איתי רעיון פילוסופי של ג'נדלין על הקשר בין יצור חי (צומח, בעל-חיים, בן-אדם) לבין הסביבה.
במקום להתייחס לאיך הסביבה משפיעה עלי כאדם נפרד מהסביבה, ג'נדלין מציע להסתכל על האינטראקציה תחילה – הגוף החי והסביבה הם אחד, הם היבטים שונים של תהליך החיים שמנביע את צעדיו. ניקח לדוגמה רכיבה על אופניים. ברכיבה על האופניים משתתפים הגוף, האופניים, הקרקע עליה נוסעים, מכשולים בדרך, ועצמים שונים מסביב. כל אלה משתתפים באירוע מסוים של רכיבה על אופניים. למעשה, אין כל משמעות ל"אדם רוכב על אופניים", ללא האופניים וללא הקרקע או העצמים המשתתפים באירוע, כשם שאין משמעות ל"אדם רוכב על אופניים", ללא האדם הרוכב עליהן. האדם הרוכב, האופניים, הקרקע וכל מה שמסביב הם היבטים בתוך האירוע הזה, ואין אפשרות להפריד ביניהם בתוך הסיטואציה.
אינטראקציה תחילה
שמתם לב שכאשר אתם נמצאים במחיצת אנשים שונים, אתם אחרים? בתי תמיד יכולה לדעת אם אני מדברת עם בעלי, עם אמי, עם חברה שלי, או עם אדם זר. אני שונה בתוך האינטראקציה עם אנשים שונים. זכורה לי הפעם הראשונה שבה נפגשתי עם המנחה שלי באוניברסיטת ברקלי, פגישה שחוויתי כהרת גורל, שכן היה עליו אז להחליט האם לקבל אותי ללימודים בהנחייתו או לא. בכל דרך שלא אחשוב עליה היה זה מעמד לא נוח ומלחיץ. האנגלית לא הייתה שגורה בפי אז, ידעתי שהפגישה הזו חשובה לעתידי המקצועי, ידעתי גם שהוא פרופסור מכובד ובעל שם עולמי, וכו'. אבל ברגע שפתחתי את דלת משרדו וראיתי את פניו הייתי אני באינטראקציה אתו, ובכך שונה לחלוטין מאני באינטראקציה עם פרופסור אחרת, שגם אתה ניהלתי שיחה באותו יום. עם אחד חשתי בטוחה, הרגשתי חופשיה להשתמש בהומור, חשתי קלילות, מקוריות, נינוחות, וחוויתי את עצמי כאינטליגנטית, כשרונית ויצירתית. ועם השנייה הייתי משותקת, עילגת, מגמגמת, רפה, נוקשה, קטנה ומאד לא מרשימה.
ג'נדלין קורא לרעיון הזה Interaction first – תחילה יש אינטראקציה, ואחר-כך שני אנשים, שהם שני היבטים ממאורע אחד שמתרחש. ברגע שנכנסתי לחדר של המנחה שלי, יש אינטראקציה כאשר אני והוא היבטים של אותה אינטראקציה.
אם תרצו לשמוע משהו על הרעיון הזה מהמקור, אז הנה קטע וידאו – ג'נדלין מדבר על Interaction First. (החלק הרלוונטי ממשיך עד 7:34).
אז מה מנביע את הצעד הבא?
תנועת החיים של הגוף וסביבתו (הסביבה המשתתפת בתהליך חייו כרגע), נעה ומנביעה את הצעד הבא. ג'נדלין אומר שתפקידו כפסיכוטראפיסט להיות סוג האינטראקציה שצפוי לגרום למטופל להינשא קדימה. אפילו אם הוא אינו אומר דבר, עצם נוכחותו, היותו באינטראקציה עם המטופל, היא תהליך חיים שונה מאשר כאשר המטופל נמצא באינטראקציה עם סביבה אחרת, או לבד.
עניינינו הוא באינטראקציה בין הורה לילד, בין מורה לילד. כולנו מכירים את התופעה שבה באינטראקציה אחת הילד חופשי, פורח, יוצר, נובע, חיוני, חי, ובאינטראקציה שניה הילד משותק, נאלם דום, מכונס בעצמו, נובל, אינו מצליח לפרוץ. על-פי מודל התהליך, המערכת גוף-סביבה (ילד-מורה) אחת שונה ממערכת גוף-סביבה שניה, ונושאת את תהליך החיים קדימה אחרת (או שלא נושאת).
אינטראקציה שנושאת קדימה
במהלך חיי הבוגרים למדתי פיתוח קול אצל מספר מורות. לאורך השנים, היה זה תהליך למידה מופלא שבו חוויתי שינוי מהותי בדרך ההפקה הקולית, בזהות האישית, ופתיחת אפשרויות שירה שלא ידעתי שאני מסוגלת להן.
האינטראקציה עם כל אחת מהמורות הייתה שונה בתכלית. עם מורה אחת, לדוגמה, חוויתי התנגדות בכל פעם שנכנסתי לחדר. הערכתי אותה מבחינה מקצועית, אהבתי לשמוע אותה כזמרת, וחלק מהתרגילים איתם עבדה היו טובים. ובכל זאת, בכל פעם שנכנסתי לחדר חוויתי התנגדות, לדרך שבה היא איתי. התרגילים שנתנה לי הונחתו אלי מהתקרה, או גבוה ממנה, ללא בדיקה של מה אני צריכה, בשמץ של יהירות, מידי מי שכבר יודעת כיצד לסדר לי את הקול, ושאני לא אתערב לה. כשניסיתי להבין מדוע היא מבקשת ממני לעשות תרגילים מסוימים, ענתה בדרך כלל שיש לה ניסיון, ויש לה תכנית, ובתוך זמן איווכח בעצמי שזה עובד. היא שמרה בעקביות על מרחק ביטחון בינינו. השיעור התחיל בזמן והסתיים בדיוק בזמן. קר ומחושב. עשיתי הרבה תרגילים, שרתי שירים, קיבלתי תיקונים, ולאחר קצת יותר מחצי שנה עזבתי בתחושה שלא למדתי דבר. לא נישאתי קדימה אל הצעד הבא.
אצל מורה אחרת, האינטראקציה הייתה שונה מאד. כל שיעור בדרך כלל נפתח בשיחה נעימה על מה שקורה כרגע, בשירה ובחיים בכלל. אני מרגישה נינוחה, כמעט בבית. מעבר לגישה המקצועית, יש בסיס אנושי שמאפשר לתהליך החיים לזרום באינטראקציה ביננו. גם לה יש סט של תרגילים שהיא נוהגת לעבוד איתם, והיא נוהגת להגמיש אותם תוך התייחסות למצב הקולי שלי באותו זמן. היא בדרך כלל מסבירה לי את הרציונל מאחורי כל תרגיל, ומרחיבה אם אני מבקשת. לא תמיד אני מבינה הכל. לעיתים קרובות היא "מכריחה" אותי לעשות תרגילים שאני ממש לא אוהבת (לסתום את האף ולשיר, להחזיק את הלסת התחתונה כך שלא תנוע, ואי אלה עינויים מקוריים). אני לא אוהבת, אבל אין בי התנגדות אמיתית. אני חשה שהתרגילים הם ניסיונות לאפשר לקול שלי להינשא קדימה, למקום בו אפשרויות חדשות נפתחות. ואכן, בעבודה איתה, לאורך השנים, הייתה למידה במובן של הנבעת צעדים בתוך תהליך החיים. רגעים שבהם התהליך נישא קדימה, שבהם אני מבינה בגוף איך זה מרגיש לשיר כך, והגוף עכשיו יודע ומבין דרכי פעולה חדשות, תחושות חדשות. נפתחות אפשרויות חדשות לשיר – בפחות מאמץ, בגבהים חדשים, בברק שלא היה קודם, ובביצוע יצירות שלא היו בהישג קולי.
מה באינטראקציה יוצר את האפשרות לנשיאה קדימה? למעבר לצעד הבא בתנועת החיים?
מושגים חדשים: אינטראקציה תחילה, גוף-סביבה
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת
9 תגובות
שוב פוסט מרתק ביכולת לחבר בין תנועת החיים שלך.. לבין הרעיונות הפילוסופים המורכבים של גנדלין. שאלה שעולה מכאן – האם זה נתון קבוע ( עם מורה אחת הסביבה היא תמיד מסוימת?(. גנדלין יגיד שלא.. כיון שאנחנו קודם אינטראקציה – כאשר משהו בי משתנה אני משנה את הסביבה . אך כדי ששינוי יקרה עלי להיות מסוגלת לקשר עם מה שמובלע בי . ( עם עומק תחושותיי(. מחכה להמשך
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
אכן מרתק, אבל בעיקר מרגש מאד ומאד נוגע- בי בלב, ובלב מהות ההוראה וההורות. התשובה האינטואיטיבית שעולה לי לשאלה האחרונה שלך – מה באינטראקציה הוא בעל פוטנציאל לנשיאה קדימה – היא המוכנות והיכולת המשתכללת והולכת להיות בנוכחות רחבה, עמוקה ואותנטית עם עצמי. סוג נוכחות כזה מציע ומזמין ותומך באחרת מולי להיות גם כך, ומתוך כך, גם תתמך האפשרות שלה להנביע באופן אותנטי את תנועת החיים הבאה שלה. אני חשה שזה רלוונטי גם למפגשי ליווי, להורות וגם להוראה (ואני עצמי לימדתי מוזיקה 'בסגנון הישן' ואחרי Unlearning רב שהתרחש אצלי בתחום הוראה והוראת המוזיקה בפרט). תודה על הפוסט. הוא אכן תורם לתנועה הבאה גם אצלי וגם, לתחושתי, בעולם הרחב סביבנו מהיותו כל כך צנוע, אותנטי ונוכח ולפיכך ומזמין תנועה.
תודה רבה, רונה. זו תזכורת יפה לפתח לתקווה, שלא כל מה שהיה חייב שימשיך להיות כך, ושיש תנועה ושינוי. זו דרך נוספת להסתכל על סוגיית האינטראקציה כאשר הדברים כל הזמן זזים ומשתנים בהתאם לשינויים עמוקים שמתרחשים אצל האדם. זה הופך את כל הרעיון הזה של אינטראקציה תחילה למורכב עוד יותר. הדוגמאות שהבאתי לא מתייחסות לשינויים האלה, אלא מדגישים דוקא את השוני באינטראקציה וב"אני הנגזרת מכך" עם אנשים שונים, פחות או יותר באותה תקופה בחיי (כך ששינויים עמוקים לא בהכרח התרחשו). אני יודעת בוודאות שהאינטרקציה שלי היום עם אותה פרופסורית משתקת תהיה שונה בתכלית, ושאני בתוכה אהיה אחרת מאד מאיך שהייתי בתוכה אז. וגם היא תהיה אחרת לגמרי, רק מעצם זה שאני אחרת.
תודה על שהיארת נקודה משמעותית זו. אורית
אורית, תודה רבה על הפוסט המעניין ומעורר המחשבה. אני משתתפת בתחושות לגבי תנועת החיים והאינטראקציה תחילה. אני אוהבת "לגלגל רעיונות" בשיחה. אני בדיוק קוראת את הביוגרפיה של סטיב ג'ובס מאת וולטר אייזקסון ושם הוא מספר שפעמים רבות ג'ובס מנהל שיחות בהליכה. הוא כנראה צריך להיות בתנועה כשהוא חושב ויוצר. בביוגרפיה אחרת של אותו סופר, על אלברט איינשטיין, איינשטיין הוזכר כמי שאמר לבנו: "החיים, זה כמו לרכב על אופניים: אתה צריך להתקדם כל הזמן מבלי לעצור, כדי לא לאבד את שיווי המשקל" הוא אמר לו שאם יעצור כדי לחשוב מה יעשה עכשיו, לא יגיעו הרעיונות
תודה, לילך. אני מתרגשת לשמוע שמה שכתבתי נוגע ומתחבר. זה תמיד מסקרן אותי איך זה קורה, למי זה קורה ולמה… אני חשה בתגובה שלך שאת מדברת מתוך תחושה עמוקה וניסיון אמיתי של להיות נוכחת כך עם נשים שאת מלווה, עם ילדייך, עם אנשים וילדים אחרים בתהליכים שלהם. בשאלה האחרונה שאני שואלת בפוסט – מה באינטראקציה הוא בעל פוטנציאל לנשיאה קדימה – אני בהחלט מתכוונת לכך שזו שאלה עבורי, שאלה רצינית לחקירה. לא כקושיה שאני שואלת, יודעת את התשובה ומחכה שאנשים יגלו אותה (ואני אוכל להגיד: נכון!). יש בי תחושות ורעיונות לגבי זה, אבל רוצה לבדוק אותם ולחיות אותם איזה תקופה… "להיות בנוכחות רחבה, עמוקה ואותנטית עם עצמי" נשמע כמו משהו ששווה מאד לתרגל ולהיווכח בעצמי מה זה עושה בתוך האינטראקציה 🙂
זה נפלא, גילמור! איזה חיבור מעניין בהקשר של גוף-סביבה. וגם לי זה עלה מתישהו שהעיקרון הזה שאנחנו מרגישים באינטראקציה טובה ש"השלם עולה על סך חלקיו" קשור מאד לעניין. כלומר, אני עם עצמי יכול לעשות כך וכך, אבל כשאני באינטראקציה עם אדם מסויים, ומגלגלת רעיונות יחד, קורה משהו גדול, שאף אחד מאיתנו לא יכול היה להגיע לבד. יש קסם באינטראקציה, שהיא יוצרת משהו אחר, חדש ולא צפוי.
זה הולך להיות קצת ארוך, בגלל שגם יש ציטוט בסוף…
אורית יקרה, מאוד מאוד מעניין מה שכתבת. עבורי Interaction first הוא קפסולה חיה ומרתקת של משמעות שאוספת אליה כלכך הרבה מושגים מהמודל.. זה אולי המושג שהכי הייתי רוצה שינוע בתוך התודעה שלי והתנועה שלי בעולם. החתרנות שלו היא מוחלטת, כי יש בו קפיצה מהאמירה שרבים יסכימו אתה – "האינטרקציה בין האנשים זה מה שקובע" (או כמו שאומרים לפעמים, ומתכוונים למשהו דומה "זה עניין של כימיה") – לבין ההבנה שהדבר הזה "אנשים", כלומר איש/אשה/בעל חי/צומח/דבר הוא עצמו משהו שנמצא בתנועה, משהו שהוא עצמו אינסוף אינטרקציות שנעות ומשתנות מרגע לרגע.
עבורי זה רעיון מלהיב ומאוד קשה להפנמה בתודעה ובהוויה של היומיום, כי הוא עומד בסתירה עמוקה לתחושת הזהות, שאנו (אני) נוטים לחוות באופן נאראטיבי (אני זה הדבר ש…); גם כשאנחנו מדברים על שינוי, על תנועה, אנחנו בדרך כלל חושבים על X שנע, על תנועת החיים של X.. אני יודעת שתחושת הזהות שלי הרבה פחות מוצקה משהיתה בעבר, ובעצם תמיד היתה קצת נזילה.. אבל מה שמעניין זה איך היא הרבה פעמים מתחשקת דווקא ב"אינטרקציה" ושם אני מגלה כמה לא קל לי להיות ולחוות Interaction first
הרהור פילוסופי גולמי (אפשר לדלג)
בהקשר זה אני חושבת על כך, שיש דיבור פילוסופי על תחושת זהות שנבנית מתוך המפגש עם האחר. כלומר (כאמור, גולמי – אבל אני אנסה להצביע על משהו שעולה בי): אבל לפי הבנתי, התיאור שם הוא של משהו סטטי: מהעימות/מפגש/המבט של האחר מתכוננת זהות – ומרגע זה היא נבדלת, מקובעת, או בהגדרה אחרת – היא בסוג קבוע של יחס אל האחר. נגיד אצל היגל, האדון והעבד, התודעות של שניהם מתכוננות הדדית; אצל סארטר המבט של האחר מעורר/יוצר את המודעות העצמית; ג'נדלין הרי היה פילוסוף. אז אולי בתוך המסורת של הפילוסופיה המערבית, הוא שינה את העקרון הזה מסטטי לדינמי. כלומר, הדבר הזה ממשיך לקרות כל הזמן. והסיבה שזה קורה כל הזמן היא הגוף/סביבה, כלומר היותנו דבר הנמצא בהשתנות בלתי פוסקת, והיות התודעה צומחת מהגוף.
מטאפורות
אני חושבת הרבה על מטאפורות שיכולות לשאת בתודעה שלי (ומכאן בהתנהגות) את האפשרות של Interaction first . והייתי שמחה לשמוע על מטאפורות שעולות בך ובכלל באנשים כאן בבלוג. כרגע אני מגששת סביב כמה דברים:
• המטאפורה של הפרקטל, שבעצם אין קו מפריד בינו לבין ה"מסביב";
• מטאפורה שקשורה בציור: האופן שבו דימוי ויזואלי נוצר לא דרך קונטור אלא דרך הנחת כתמי צבע זה לצד זה;
• והרבה על דימוי של רשת (משהו שמצאתי עצמי אומרת/חושבת הרבה: "רשת האינטרקציות") .
והנה מצאתי, אצל נעמה אושרי העוסקת בבודהיזם, דיבור על הרעיון של התהוות הגומלין (שנדמה לי שכג'נדלין היה מזהה אותו עם Interaction first ) וחשבתי שיש בדברים שלה כדי להאיר עוד קצת על הרעיון המופלא והמאתגר הזה:
על המושג "התהוות הגומלין" בבודהיזם (כתבה: נעמה אושרי)
עיקרון זה מלמד על טבע הדברים – על הסיבתיות; על הקשר בין פעולה ובין תוצאה ועל הקיום ההדדי, המשותף והבלתי ניתן להפרדה של התופעות כולן. כל תופעה – חומרית או רוחנית – נולדת וחדלה באופן מותנה ומתוך זיקה הדדית לכל אחת מן התופעות האחרות, המהוות לפיכך את התנאים והנסיבות המאפשרות את קיומה. במילים אחרות, אין "דבר" [מטבע ההשתנות כל "דבר" הוא "תופעה"] המתהווה ומתקיים בכוח עצמו או ממקור עצמי, כשהוא מנותק מ"דבר'" אחר. כל תופעה היא, על כן, חסרה קיום מהותי עצמי, היא איננה נפרדת מיתר התופעות והיא אינה קבועה. […] רעיון ההתהוות המותנית מתואר במהאיאנה באמצעות מטפורה ציורית וצבעונית של רשת האבנים הטובות התלויה על פני ארמונו של האל אינדרה, הרשת של אינדרה בשמה המקוצר [[Indra's net. זו רשת עשויה אינספור קורים וחוטים עדינים השזורים זה בזה. בכל נקודת קשר בין חוטים משובצת אבן חן. כל אחת מן האבנים ברשת קשורה בלא חיץ לכל אחת מן האבנים האחרות. ייחודה של הרשת הוא, שכל אחת מאינספור אבני החן משקפת את האבנים כולן, ובה בעת גם משתקפת בהן. האבנים הטובות מתקיימות זו מתוך זו, וזו ובתוך זו; תלויות האחת באחרת באופן הדדי ובלתי ניתן להפרדה. הרשת הפרוסה יוצרת, כך אפשר רק לדמיין, מרבד רחב ממדים שבוהק לאור החמה, כמו רשת קורי העכביש הנוצצת עם נגיעת קרני השמש באגלי הטל שלה. כל הנוגע באבן אחת, נוגע בכל היתר. כל המתבונן באבן אחת, רואה בה [ובאמצעותה] את כל היתר,
תודה רבה, אורית, על התגובה המפורטת והארוכה (גם ללא הציטוט 🙂 )
אני מרגישה שמה שכתבת הוא הרחבה והעמקה אל רובדי המורכבות שיש במושג של interaction first. מצאתי את הרעיון של זהות דינמית על-פני זהות קבועה כרעיון מהפכני ואכן קשה מאד לתפיסה. זה כל כך מוטבע בנו שזהות היא משהו מתפתח, וכל שלב הוא קבוע, ואפשר להסתכל עליו וללכוד אותו. אני מרגישה שאני רוצה לחוות את הזהות הדינמית הזו בעולם, בתוך אינטראקציות שונות, וגם בהשתנות במהלך אינטראקציות. זה מעניין, ומבלבל…
אני אוהבת מאד את המטאפורות שהיצגת. במיוחד אהבתי את מטאפורת כתמי הצבע, בגלל מקוריותה ועוצמתה. אני מרגישה שכשמסתכלים בכתמי צבע ראשית רואים איזה גשטאלט, הרמוניה של צבעים, חוויה כוללת, ומתוך זה אפשר לראות גם כל כתם בנפרד, והוא כמובן נראה אחרת כשהוא נמצא על יד חבורת צבעים מסויימת, מאשר על-יד חבורת צבעים אחרת.
יש אצלי איזו התהוות של מטאפורה, אבל היא לא לגמרי ברורה. זו מטאפורה של השראה (לא inspiration אלא השראה כמו השראה אלקטרוסטאטית, או השראה אלקטרומגנטית). כשאינטראקציה בין אנשים נוצרת, נוצרת השראה הדדית, כמו מתח חשמלי מסויים, ומזה נגזר תהליך החיים של כל אחד מהם בתוך האינטראקציה הזו.