לא הייתי בסיני 40 שנה. זכרתי שאין שם כלום. חול, סלעים וים. בתוך הים דווקא יש הרבה.
נסענו לארבעה ימים.
ארזתי המון.
3 ספרים לכל אחד (הרי אין שם מה לעשות),
בגדים למה שלא יהיה,
המון משחקים, דפי צביעה, חוברות, טושים – שהקטנה לא תשגע אותנו ונוכל לנוח בשקט.
ואז הגענו.
הקצב השתנה והזמן הפסיק להתנהג על-פי איזו חוקיות. זה גם לא היה משנה.
שוב לא היה צריך שום דבר.
הכל פשוט. כל פעולה נובעת ממה שאנחנו כרגע, ללא תכנון, ללא מחוייבות.
שיטוט ללא מטרה על החוף לאורך כמה עשרות מטרים, או מספר קילומטרים, איסוף אבנים, הקפצת אבנים במים, נדנוד עדין בערסל, קריאה, שיחה, שכשוך במים, הצצה אל מתחת פני הים כדי לגלות עוד עולם. אפשר לחזור על כל פעילות כמה שרוצים. אף אחד לא סופר.
שירה נהנתה להתערסל. היא הביאה אל הערסל חוברת סודוקו (לילדים), ספר קריאה, ולפעמים רק את עצמה.
גם בבריכה העבירה שעות מתאמנת על פעלולים כאלה ואחרים, קפיצות, ורביצה על מזרוני ים. לא פעם תפסתי אותה מדברת לעצמה או לחברים דמיוניים מה שמעיד על נינוחות ושלווה עמוקה.
תנועת החיים פועלת בדרך כלל בסביבות מאד שונות מזו
סביבות חיים מודרניות גדושות בהסחות דעת. לאן שהמבט מופנה ישנו טריגר שמסיט ויוצר תנועת חיים חדשה. הנה אני מנסה להשלים את הפוסט הזה ולהעלות אותו לאתר. פתאום נשמע הצליל הזה שאומר שיש לי הודעת ווטסאפ חדשה. אה, זה משהו מבית-ספר. טוב שהסתכלתי, זה חשוב. רגע אכתוב ביומן. איפה הייתי? כן, בפוסט. פתאום בא לי לאכול משהו. לא ברור לי מה. משהו. אני לא בטוחה שבאמת אני צריכה דווקא לאכול, מרגישה שיצאתי מריכוז ולא קל לי לחזור לכתוב. מה יש במקרר? טוב, אחרי הפרי אני מרגישה שזה לא מה שהייתי צריכה, נבדוק במקום אחר… טוב אכין לי תה. הנה, חוזרת לכתוב. עכשיו שמה לב לכלבה, לא נתתי לה עוד אוכל היום. עוד הפסקה… וכך זה ממשיך. אני יודעת שאני רוצה לכתוב פוסט, וגם יש לי מושג על מה, ובסוף הוא ייכתב. אבל הסביבה שלי יוצרת המון הפרעות קשב. הנה, טלפון…
חזרתי…
חזרתי לסיני…
בסביבה הכל כך פשוטה ונקייה. היתה לי הרגשה שתנועת החיים מכיילת את עצמה, לומדת מחדש את עצמה באופן מזוכך, להיות מדויקת לעצמה.
רק חול, ים ואבנים. זה מה שחשוב עכשיו.
חזרנו הביתה, משימה ראשונה ללכת לסופרמרקט ולמלא את הבית במזון לימים הקרובים.
כמה מציפה ומשתלטת היתה חוויית הסופרמרקט. איזה שפע, איזה מגוון, כמה צבעים, כמה צורות. העין נמשכת לכאן, לשם, תנועת החיים מתבלבלת – מה היא מבקשת? מה היא צריכה? לאן ללכת קודם? איפה הפתק שהכננו? איזו מתקפה על החושים, על השכל, על תנועת החיים…
מזל שבינתיים אחרי כמה ימים התרגלנו ואנחנו מתמודדים… גם אם תנועת החיים לא מקבלת מענה מדוייק זה איכשהו עובד…
כמה רעיונות לחקירה והתבוננות בעקבות חוויית סיני:
- האם סביבה נקייה ופשוטה מאפשרת לתנועת החיים לזרום טוב יותר, להינשא קדימה?
- אם כן, איך ניתן לייצר סביבה נקייה ופשוטה? אני רוצה לנסות להתחיל את היום בסידור השולחן, בסגירת חלונוות במחשב, והסתרת גורמים מסיחי דעת כמו ווטסאפ או מייל. אקדיש להם זמן נפרד.
- הליכה בטבע תורמת לחשיבה ולפיתוח רעיונות. זה כבר בדוק…
- ארון המשחקים של שירה, גם אם הוא מסודר, גדוש במשחקים. כמו סופרמרקט. איזו חוויה תהיה לה אם אשאיר בארון 8-9 משחקים ואת השאר אשים בארון פחות נגיש וסגור?
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת
6 תגובות
זו לא רק הפשטות שסביבה. זה החופש ממחויבות ושגרה. הידיעה הפנימית שלא צריך לעשות כלום ולא צריך להספיק כלום.
אפשר גם לחשוב על זה כשחרור של המשמעת הפנימית והחיצונית. לאותה הודעת וואטסאפ תתיחסי אחרת כשאת בחופש בסיני או סקוטלנד ואחרת כשאת בתוך השגרה הרגילה של עשיה. בחופש היא לא מחייבת אותך. את יכולה בלב שלם לא להסתכל עליה.
עם כל זאת, שעמום זה טוב לתנועת החיים, אפילו מחויב. דבר שבשגרה עתירת הגירויים קשה לנו מאד להשיג
הי ליאת, תודה – איזה כיף שאת עוקבת 🙂 אני חושבת שיש כאן שני היבטים – "שקט ופשטות" ו"חופש ממחוייבות ושגרה". שני ההיבטים נוכחים מאד בחופשה הספציפית הזו. אבל הם לאו דוקא כרוכים זה בזה. יכולה לראות סביבה שבה שקט ופשטות, כשאני נתונה בכבלים של מחוייבות, וגם יכולה לחשוב על חופשה ללא מחוייבות במקום עמוס ומורכב (ולא חסרים כאלה בעולם). בחרתי לדבר על "שקט ופשטות" בהקשר לחופשה שלנו בסיני. היתה לי מחשבה לכתוב על ההיבט שאת העלית, בהקשר של משמעת בעיקר לאור העובדה שעסקתי בזה בתקופה האחרונה, אבל הרגשתי שעוד אין לי "מסקנות" של ממש ושזה עדיין צריך להתבשל. (אבל זה נכון שיש אזכורים גם להיבט הזה, אי אפשר שלא). תודה!
וואו סיני…
חלום….
והצילומים נפלאים.
איפה אנחנו ואיפה סיני בימים האלה… מנסה לשחזר משהו מזה, אבל זה לגמרי גוף-סביבה…
אני לא הייתי בסיני מעולם. רק שומעת כמה נפלא שם. בטוחה שגם זה יגיע יום אחד.
בינתיים מנסה להנות ממה שאפשר פה. מחר לדוגמה נוסעת כבר פעם שנייה לים בשש בבוקר בעקבות שתי מופלאות שהזכירו לי כמה אפשר להנות מהשקט של הבוקר בים.
מעניין אותי אם הצלחת להוריד את העומס מהארון משחקים. אני מנסה כבר כמה זמן והם חוזרים לשם בכוחות עצמם, אולי בלילה.. כמו בצעצוע של סיפור
הדס יקרה, כיף לקבל ממך תגובה פה!
אחד הדברים שאני מאד מאמינה בהם שאפשר למצוא שקט, יופי ואושר בכל פיסת מרחב, ולו הצנועה ביותר. זה עניין של גישה, התכוונות ולב פתוח. כמו ללכת לים בשש בבוקר ולפגוש אותו כך לראשונה.
ובכל זאת, מקווה שיום אחד תפגשי גם את סיני.
ממש מעניין מה שאת אומרת על ארון המשחקים – מסתבר שגם אצלינו זה ככה. יש כוחות על שמחזירים את העומס לארון, לבית, לחיים עמם. ואנחנו נמשיך להתמודד איתם. מינימליזם, שקט ואיכות חיים הם משהו שצריך לתחזק כל הזמן 🙂