רוטינות וחזרתיות

במשך תקופה בחיי תרגלתי יוגה בכל בוקר. במשך יותר משנה התעוררתי יום יום בשעה 5:30, פרשתי את מזרן היוגה על ריצפת החדר ותרגלתי חצי שעה. הייתי מתרגלת בדיוק את אותו תרגול (שקיבלתי מהמורה שלי), אותם רצפים בדיוק במשך מספר שבועות. לא ניסיתי לשנות, לפתח או לאלתר. לאחר מספר שבועות הייתי מעדכנת ומשנה, ואז שוב שגרה, רוטינה.

רצף התרגילים אמנם היה זהה, אבל דווקא השגרה והקביעות הזו היתה מצע חיוני להתפתחות לאורך זמן. כשהגוף והשכל כבר ידעו את הפעולות והרצפים למדתי לדייק אותם, להקשיב לגוף, לתחושות, לנשימות, למדתי להיות מאד נוכחת בכל רגע.

על גבי הרוטינה של תרגול היוגה היומית נבנתה קומה נוספת של שקט, קשב, נוכחות, דיוק. תשומת הלב שלי פנתה לאיכויות של הקומה השניה הזו. הקומה השניה יכלה להתפתח על בסיס משהו קבוע, על בסיס רוטינה. אם הייתי משנה את התרגול כל בוקר, וממציאה ביצירתיות תרגילים שונים כל פעם מחדש, סביר להניח שהקשב היה מופנה לתרגילים השונים, ולאתגרים שהם מציבים בכל פעם מחדש. הוא לא היה מופנה לקומה השניה, המעודנת יותר, שבה האיכויות עמוקות יותר.

גם ג'נדלין מתייחס לקביעות ויציבות שנוצרת מחזרתיות על פעולות שוב ושוב. הוא מתאר תהליכים שבהם הגוף מייצר קונטקסט יציב (שנוצר מחזרתיות של פעולות) שעל גביו הוא ממשיך להתפתח ברמות גבוהות יותר.

(The body generates a context in which it then goes on further ( Process Model p. 87

רוטינות בסביבת למידה

בשיעור לילדי א-ג, "שיר וסיפור", אני יוצרת רוטינות.

אנחנו שרים עם גיטרה כ- 20 דקות ואז מספרים סיפור.

באופן די אינטואיטיבי נוצר מבנה קבוע –

יש לנו שיר פתיחה "תני לי להחליט" שהוא גם שיר בוקר מצויין;

אחר-כך מפזרים שירים על הרצפה ומי שרוצה אוסף לו שיר;

שרים לפי הסדר את השירים שנאספו;

ומספרים סיפור.

שמתי לב שככל שחולפים השבועות, הרוטינה מתחזקת ומתוחזקת על-ידי כולנו.

את שיר הפתיחה כולם יודעים כבר בעל-פה ושרים בהתלהבות גוברת והולכת משבוע לשבוע: "בוקר, עולה שוב הבוקר, ואמי אומרת קום כבר, נו כבר…"

ילדים מתנדבים מפזרים את השירים על הרצפה עוד לפני שמסתיים שיר הפתיחה. ומפעם לפעם יש יותר ילדים שבוחרים שירים. כבר קשה להספיק לשיר את כולם, אז מסתפקים בבית מכל שיר.

החלק של השירים "רוצה" להתארך אבל כשמגיע הסיפור שוב כולם שמחים וקשובים.

תנועת החיים שואפת לדבר הבא המוכר. ההרגל. כאילו הכל מתנקז לשם ומשהו שיש בו הנאה בגלל המוכרות שלו.

ולאחר חודשיים-שלושה, כשהרוטינות התבססו, מתחילה להתהוות הקומה השניה. הילדים כבר יודעים יותר שירים בעל-פה, השירים הופכים להיות שלהם, הם שרים אותם בהפסקה, הם לומדים לשיר מדוייק יותר.

בשיעורים האחרונים הוספתי גיוונים מוסיקליים: במהלך שיר, קבוצת ילדים שרה "סולו" שורות מהשיר (למשל, "יושב בסן פרנסיסקו על המים" – קבוצת ילדים שרה את הליווי: "טודודו…". בשירים אחרים, מחצית קבוצה שרה שורה, והמחצית השניה עונה לה: "הי יו יה, אני שואל…". אנחנו גם עורכים התנסויות ראשונות בשני קולות.

כשיש בסיס יציב זה מאפשר לבנות על גביו עוד קומות של דיוק, יצירתיות, תשומת לב ושכלול.

הרוטינות נותנות ביטחון ומאפשרות לנו להתמסר לתהליכים מורכבים יותר.

אפשר ליצור רוטינות בכל סביבת למידה, ובלימוד כל נושא. פעם חששתי שרוטינות יוצרות שגרה משעממת, ושדווקא חשוב ליצור שינוי מתמיד וחידושים בכל מפגש. אבל דווקא ההתנסויות האחרונות שלי עם ילדים, והתבוננות בפעילויות בחיים שלי הביאה אותי להבין את הכח שבביסוס רוטינות לצורך למידה מתקדמת יותר.