את שתהיי בים זו לא את שעכשיו

בוקר יום חופש.

מתכוננים ללכת לים. כבר סוף ספטמבר, פעמים אחרונות של טבילה במים, שטיפת שמש על החול הנעים.

כבר אתמול בערב אמרנו לשירה שנלך לים. כבר אז היא אמרה – לא בא לי, אני לא אוהבת ללכת לים.

אבל איך זה יכול להיות? בכל פעם שאנחנו הולכים לים את כל כך נהנית…

לא נכון, אני ממש לא אוהבת ללכת לים. לא בא לי.

ובבוקר, אנחנו בשלנו. שירה, אנחנו נוסעים לים, תלבשי בגד ים. תכף הולכים

לא רוצה, כבר אמרתי לכם שלא בא לי ללכת לים. רוצה להישאר בבית.

ויכוחים, שכנועים…

בסוף הבינה שאין ברירה, אמא ואבא נחושים, מוכנים, עולים לאוטו ונוסעים.

בחוסר רצון מופגן, גם שירה עולה לאוטו, למרות שממש לא בא לה ללכת לים.

נסענו.

הגענו לים.

כבר משפת המדרכה נגלה לנו ים כחול, מכאן הוא אפילו נראה שקט, סירות באופק. יופי שליו ומקסים.

יורדים במורד השביל, אני מתבוננת בשירה, ההתנגדות שהיתה נמסה לה. היא הולכת אתנו, לא מתלוננת.

אנחנו מקימים את האוהל הקטן שלנו, והיא כבר משכשכת במי אפסיים, משוחחת עם עצמה, או עם איזה חבר נסתר. כל כולה בתוך איזושהי חוויה פרטית.

אני נכנסת למים, שואלת אותה אם היא רוצה להצטרף, היא מקפצת ליידי, ואוחזת בידי, ושתינו מדלגות על הגלים (די חזקים), כל גל מתקבל בצווחות שמחה, עד שאנחנו מגיעות למקום השקט הזה שבו הגלים כבר לא נשברים, רק מערסלים אותנו ונושאים אותנו מעלה ולמטה בנדנוד נעים.

אני מעזה, יודעת שזה סיכון, לשאול אותה – תגידי, שירה, את נהנית?

למה סיכון? כי יכול להיות שיהיה לה חשוב יותר העיקרון לדבוק בחוסר הרצון העיקש שלה שביטאה בבית, כשבאמת לא התחשק לה. ואולי הדבקות בעיקרון הזה תעיב על החוויה הנפלאה שאנחנו חולקות עכשיו.

אבל הייתי חייבת לשאול…

והיא – בפשטות, ובלי לנטור טינה, וללא כל עיקרון, אומרת: מאד! אני ממש נהנית.

אז למה בבית…

כי לא ידעתי שיהיה לי כזה כיף…

לי זה קורה כל הזמן – אני קמה בבוקר והדבר שהכי לא בא לי בעולם זה לצאת לרוץ. לפעמים זה מכריע אותי. אבל בדרך כלל אני מכבה את הסרט שרץ לי בראש – זה שחוזה את הקושי, הקור, החום, העייפות, פשוט מכבה אותו, מתלבשת במכאניות ויוצאת לרוץ. ואז 10 דקות לתוך הריצה אני כל כך מאושרת שיצאתי לרוץ…

או אותו ערב שקט ונעים שצריך לאסוף את עצמי ולצאת עם חברים, והלוואי שמשהו יקרה וזה יתבטל, כי בא לי להמשיך את הערב השקט והנעים. ושעה אחרי אני שואלת את עצמי – למה אני לא יוצאת יותר?

ואני פתאום מגלה: אני לא אותו בן אדם – בן אדם על חוף הים הוא לא אותו בן אדם שחושב על חוף ים.

בכוחו של גוף-סביבה (גוף באינטראקציה עם סביבה, שלא ניתנים להפרדה ברגע זה) להיות אחר, ופעיל ומעורב במקום שגוף-סביבה קודם לא מעלה על דעתו שהוא יכול להיות.

כשאני מציעה לשירה ללכת לים היא באינטראקציה אחת, וכשהיא נמצאת בים הגוף שלה באינטראקציה אחרת, היא "גוף-סביבה" אחר. היא כבר משהו אחר.

ואילו לנו, אשפי המילים והרעיונות המופשטים, יש נטייה להאמין שילד יכול להיות במרחב ב (בחוויית הים) כשהוא במרחב א (בחוויית הבית).

יש לזה השלכות כמובן גם על למידה.

יש הבדל עצום בין רעיון תיאורטי שמנוסח במילים, לבין חוויית הגוף.

בשיעור חדש שאני מלמדת השנה אני מפגישה את הילדים (כיתות ד-ו) עם חומרים שונים והתכונות שלהם. בכל פעם עם חומר אחר. כבר נפגשנו עם אבנים, עם גומי, ועם זכוכית.

כל שיעור נפתח עם מפה פרוסה על השולחן (בסה"כ 8 ילדים סביב שולחן עגול גדול). על המפה קופסת מתכת גדולה ובתוכה חפצים שונים מהחומר שיתגלה עוד מעט.

לא לפני שננסה לדמיין את החומר של היום, האם הוא קשה או רך, כבד או קל, גמיש או קשיח, מחוספס או חלק, חם או קר וכו'… ולא לפני שיישאלו המון שאלות וינחשו שלושה ניחושים לגלות את החומר שבקופסה, רק אז נפתח את הקופסה וכל החפצים שבתוכה יישפכו ויתגלגלו על השולחן.

עד עכשיו, תמיד כשזה קרה, נשמעו מצהלות שמחה, ידיים נפשטו לפנים, אוחזות בחפצים שונים, ממששות, מגלגלות חפצים מיד ליד, מקישות על השולחן, מקרבות אל הלחי, זורקות באוויר, אם אפשר.

יש משהו בחוויה החושית, בגוף-סביבה המסוים הזה שחוקר, ממשש, טועם, מרגיש, פועל, שלא היה בגוף-סביבה שיושב ומקשיב למורה, מדמיין אבנים או זכוכיות באופן תיאורטי, היפותטי.

כמו שהים הזמין את שירה להשתעשע במים הקרירים, המתנפצים אל הגוף, כך גם האבנים, הגומיות, הזכוכיות מזמינות את הילדים לגעת, להרגיש, לעשות איתם דברים.

נזכרת בחיוך בפעילות משנה שעברה, בשיעורי אנרגיה, איך הבאתי ארגז עם אבני דומינו, ואיך פתאום הכל קרה מעצמו – הילדים התחלקו לקבוצות בלי שנתבקשו, עורמים בידיהם אבני דומינו – רכוש הקבוצה שלהם, ו 40 דקות שחשתי מיותרת, כולם שקועים בבניה של מסלולים, ובאווירה שקטה ושלווה של עשייה מהנה.

הנה תזכורת לפעילויות הללו שהן לגמרי מתוך תנועת החיים של הילדים.

בדיוק כמו שאני שואלת את שירה אם היא רוצה לצייר (והתשובה היא: "לא, לא בא לי" עייף ומשועמם)

ואז אני פורשת לה דף גדול, צבעי מים וטושים (והתשובה היא: עיניים נדלקות, גוף מתעורר, ידיים נשלחות אל הצבעים ומתחילות ליצור)

אז מה למדתי?

לא להציע במילים – אלא להגיש ולהזמין

לא לדבר על – לעשות את

לא להבטיח – להניח ולהנכיח

לא לדבר (רק) על רעיונות מופשטים – להוריד אותם לגוף ולפעולות.

לא לתאר במילים – לעצב חוויה

שנה טובה!

תודה – חלק מהרעיונות בפוסט הזה הם פירות שיחה עם דנה גניהר רז, מי שהנחתה, ועדיין מנחה אותי בנבכי הפילוסופיה של ג'נדלין.